יום שני, 2 באפריל 2018

יהיר בחליפה - פנלופה וורד & וי קילנד

מהיוצרות של ממזר שחצן מגיע ספר חדש עם כריכה (אמריקאית) דומה, פונט דומה על הכריכה אבל פה בערך נגמר הדמיון בין השניים... לטוב ולרע.


"הספר הזה מוקדש לכל הילדות הקטנות שרוצות ללבוש ירוק זרחני לשיעור ריקוד בזמן שכל השאר לובשות ורוד פסטל"


על הספר:
סוראיה ונדטה, איטלקייה יפהפייה, מקועקעת עם שיער צבעוני ופירסינג במקומות אסטרטגים פוגשת במהלך נסיעה שגרתית ברכבת את גרהם מורגן. גרהם הוא איש עסקים חם מזג, עצבני, שתלטן וכמובן איך אפשר שלא - נראה טוב.
כאשר גרהם שוכח את הפלאפון שלו ברכבת כל מה שנותר זה שסוראיה תמצא אותו ו... אתם מכירים את ההמשך.

את רוב הספר שמעתי באודיו באנגלית,
את השאר קראתי בעברית.

דעתי עליו:
מה אהבתי:
החלק האהוב עליי בספר היה ללא כל ספק ההתכתבויות בין סוראיה וגרהם. כפי שניתן להבין מאיך שהסיפור מתחיל (אובדן פלאפון), אפשר להבין שהתכתבויות שונות ומשונות יתפסו מקום לא קטן בספר. אז אני שמחה לספר שהצד ההומוריסטי והכיפי מממזר שחצן של שתי הסופרות בא כאן לידיי ביטוי ובענק. החל מכותרת המייל ועד החתימה בסופו, ההתכתבויות בין השניים מהנות, מצחיקות ומרעננות.


"סוראיה: אני לא חייבת לך כלום, חתיכת סוטה מזדיין.
גרהם: וזה מהאישה ששלחה לי תמונה של המחשוף שלה. דרך אגב, שדיים יפים. הם כל כך גדולים שבהתחלה חשבתי שזו תמונה של תחת.
סוראיה: אתה תחת."

סוראיה גיבורה ראשית מגניבה. דמות ראשית מלאת קעקועים, פירסינג עם אופי מרדני ושיער צבעוני היא גיבורה ראשית שאי אפשר לא לאהוב. בנוסף לפרטים החיצוניים, חיבבתי את סוראיה לאורך רוב הספר. היא לא אמזונה לוחמת כמו שאני אוהבת, אבל היא ללא כל ספק מגניבה וכיפית. נהנתי לשמוע את הסיפור מהצד שלה.


"תכננתי להחזיר את הטלפון הבוקר.
לא, באמת. באמת שתכננתי.

ומצד אחר, גם תכננתי לסיים את הקולג'. ולטייל בכל העולם. לרוע המזל, הכי רחוק שהצלחתי להתרחק מהעיר בשנה האחרונה היה כשנרדמתי בטעות ברכבת והגעתי להובוקן, ניו ג'רזי."

עוד דמות נשית נהדרת היא סבתא של גרהם. בספרים היושבים בתבנית "הגבר הפגוע והעשיר רוצה קשר לא מחייב ואז מתאהב", תמיד צריך איזושהי דמות נשית מצדו של הגבר (לאו דווקא אחת טובה), שתפקידה הוא לכפכף את זכר האלפא כאשר הוא מאבד את האחת של חייו. אז במקרה הזה - סבתא של גרהם נכנסת לתמונה. היא חריפה, שנונה, חכמה ומגניבה. קצת מזכירה את אולנה טיירל ממשחקי הכס. למרות שיכולתי לראות עוד מקומות בעלילה בהם היה אפשר לשלב את דמותה הנהדרת, נהנתי מכל סצנה בה היא הופיעה. עוד בחורה מגניבה. 
אולנה טיירל וסבתה של גרהם יותר דומות ממה שנראה לכם :)
גרהם הוא דמות די בלתי נסבלת, אבל כאשר הוא נמצא עם סוראיה יוצא ממנו צד אחר, הייתי רוצה להגיד "עדין יותר", אבל גרהם לא עדין. גרהם מדבר מלוכלך, הוא אגרסיבי ואסרטיבי אבל תמיד רוצה בטובתה של סוראיה.


"גרהם: השיער שלך ארוך או קצר?
זה היה הדבר הבטוח ביותר שיכולתי לחשוב לומר. חשבתי שאם אתחיל בכך שאספר לה על מה פנטזתי הבוקר במקלחת — לשמן את השדיים הגדולים והמדהימים האלה ולהחליק את הזין שלי פנימה והחוצה — אולי היא לא תענה יותר."

הטוויסט של אמצע הספר, אולי פה כן יש דמיון לממזר שחצן. גם בממזר לקראת אמצע הספר זכינו לטוויסט דרמתי בעלילה. כאן, לדעתי הוא הציל את הספר. כאשר הספר הדרדר (אפרט ב"מה לא אהבתי") נכנס טוויסט דרמתי ששינה את פני הספר, החלטה נבונה של הסופרות.


" "לא מתחשק לי לאכול את זה מרוב שזה יפה."
"לי יש בעיה הפוכה. זה כל כך יפה שאני לא יכול לחכות לאכול את זה." החיוך הזחוח שלו הבהיר לי שלהערה שלו אין קשר בכלל לארוחה המפוארת."

את רוב הספר שמעתי באודיו באנגלית (תקופה מרובת נסיעות), אבל את ההתחלה שמעתי באנגלית וקראתי בעברית. שמחתי לראות שהמתרגמת עמדה באתגרים לא פשוטים המשמרים חרוזים ומשמעות. 
והנה שתי דוגמאות לזה:

"מיץ' המגרבץ עם הקול המצייץ."

"החיים שלי היו רחוקים מ"סקס והעיר הגדולה." הם היו יותר כמו "סקס והנפילה הגדולה." או "סקס וההשפלה הגדולה." "
מה לא אהבתי:
בעיות אמינות, לצערי לא מעט מהן. 
רובן מתרכזות בתחילתו של הספר אבל עלילת הספר נבנית על בסיס לא יציב, בסיס לא אמין. דבר זה ליווה אותי לאורך כל הספר וללא כל ספק פגם לי בהנאה. 
והנה כמה דוגמאות:
  •  גרהם, מנכ"ל עשיר של חברה חשובה, נוסע ברכבת. למה? איפה הנהג שלך? איפה האוטו היקר שלך? אם שניהם לא בהישג יד, איפה האוטו הנוסף שלך? איפה הנהג של מונית הספיישל? למה שמישהו במצב כלכלי כל כך טוב יסע ברכבת? אה כן, כי הוא צריך לפגוש את סוראיה. סיטואציה מאולצת ולא אמינה בשיט.
  • אם כבר עסקנו ברכבת, מנכ"ל עשיר מאבד את הנייד שלו. הנייד שלו לא חסום ודרך הנייד ניתן לבצע שינויים ארגוניים בחברה (שלא לדבר על תמונות פרובקטיביות שנמצאות בנייד). מה אתה עושה? בטח לא מתעלם במשך שלושה ימים מהאובדן של המכשיר היקר! הוא היה יכול למחוק אותו מרחוק, לאתר אותו, לנתק את הקו או פשוט לנסות להתקשר אליו... אין שום היגיון בזה שלא ננקטה אפילו פעולה אחת מתוך כל הפעולות האלו. שוב - סיטואציה מאולצת, אחרת איך הוא היה מכיר את סוראיה?
  • התאהבות מהירה ולא מבוססת - לא קורה שום דבר, אבל גרהם וסוראיה מאוהבים. מהר מדי, בצורה שאינה מבוססת או הגיונית בשום צורה. ניסיון לייצר קשר יזיזותי בלעדי כושל בשניות ומאיפשהו צומחת לה אהבה. הספר מתבסס כולו על האהבה הזאת, שנבנתה על כלום פחות או יותר, ובדיוק פה עומד הבסיס הרעוע עליו עומד הספר.
  • אם כבר מדברים על היעדר סיבות להתאהב, בספר גם לא מתוארות סצנות סקס. בכלל. לרוב, אני לא אחת שמחפשת סקס בספרים, אבל במקרה הזה, אולי תיאור של סצנה לוהטת היה עוזר לי להבין את הקשר בין הדמויות.
  • גרהם רוצה לדעת איך פניה של סוראיה נראים, יש לו את השם הפרטי ואת שם המשפחה, שניהם שמות לא נפוצים (סוראיה ונדטה). מה עושה אדם נורמלי? לדעתי - הוא פותח את הפייסבוק. אבל גרהם משום מה חושב שהדרך היחידה לגלות איך היא נראית חייבת לעבור בפגישה. שוב -  סיטואציה מאולצת, אחרת איך הם היה נפגשים?
"לא היו צירופי מקרים בחיים. המסע שלנו, על אף הפנייה הדפוקה שלקחנו, נועד לקרות."

החיבור בין הגיבורים היה חלש בעייני. לא מצאתי את הסיבה להתאהבות שלהם, לא מצאתי כימייה בניהם. והספר כולו נפרש על תקופה קצרה של חודשיים בלבד בה נוצר קשר לא מספיק מבוסס מצד אחד וחזק מדי בהתחשב בנסיבות מהצד השני. עם כמה שאהבתי את ההתכתבויות בין השניים, הרגשתי שיש פה עסק עם עברייני מקלדת. כי הלהט שעבר בהודעות נעלם כאשר הם נפגשו פנים אל פנים.


"תזכרי מה התוצאה של ויכוחים איתי. יכול להיות שתרצי להביט מתחת לשולחן."

לסיכום,
הספר מתחיל לא טוב. הוא מכיל בעיות אמינות וקשר זוגי העומד על יסודות לא יציבים או הגיוניים.
מצד אחד, הצד הקומי של הסופרות כן בא לידיי ביטוי, הן בנו גיבורים מגניבים כמו שרק הן יודעות.
מהצד השני, העלילה לא התרוממה.
לבסוף, טוויסט דרמתי הציל את הספר ושינה את כיוונו.
לכן בעייני, הוא מתאים לתקופות עמוסות מאד, תקופות בהן אין סבלנות להתעסק בפרטים ורוצים פשוט לשחרר את הראש. 
לא הייתי בתקופה כזאת כשקראתי אותו, ואולי גם בגלל זה נפגעה ההנאה שלי.



יום שני, 26 במרץ 2018

מאחורי עיניה - שרה פינבורו

"שלושה יכולים לשמור סוד בתנאי ששניים מהם מתים"

הספר נפתח במשפט הזה, זו לא הפעם הראשונה בה שמעתי אותו, אבל בסוף הספר הבנתי את המשמעות האדירה שלו יותר מאי פעם.



"אנחנו חונקים זה את זה, כל אחד בדרכו."

על הספר:
אדל ודיוויד, הזוג המושלם לכאורה. היא יפהפייה עוצרת נשימה והוא רופא מצליח - מגיעים למקום חדש, להתחיל מחדש. כבר בלילה הראשון פוגש דיוויד בבר את לואיז, מתנשק איתה ובבוקר מגלה שהיא המזכירה שלו. הבעיה ממשיכה כאשר בין אדל ולואיז נבנית חברות מוזרה, מסתורית וקצת מפחידה. אל תטעו, זה לא ספר על משולש אהבה, מדובר במותחן פסיכולוגי קריפי וחולני שישאיר אתכם פעורי פה.

"ברור שהוא חייב לצאת. העבודה מעל הכול. הוא תמיד רוצה לעזור לאנשים. רק לא לנו. רק לא לי."

דעתי עליו:
לפני שאתחיל לספר לכם מה חשבתי עליו, חשוב לי להגיד:
היו דברים שאהבתי מאד, היו דברים שהפריעו לי. היו לא מעט מאלה ומאלה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שעבר נצח מהפעם האחרונה בה נשארתי ערה עד 4 בבוקר כדי לקרוא ספר. עבר נצח מהפעם האחרונה שספר העסיק את הראש שלי בצורה כה קדחתנית. עבר נצח מהפעם האחרונה בה סיימתי ספר ונראיתי ככה:


"דיוויד נשוי ליצור היפהפה הזה ובכל זאת בחר לנשק אותי. המח הרציונלי שלי אומר לי למצוא תירוץ ולהסתלק, אבל אני כמובן לא עושה את זה."
מה אהבתי:
אני אוהבת מתח, אני אוהבת תעלומות, אני אוהבת לחשוב ולנחש, אני אוהבת הפתעות, אני אוהבת כתיבה טובה ואני אוהבת מקוריות. 
כל אלה היו בספר ובשפע.


"תמיד כשמגלים למישהו סוד מרגישים באותו רגע נהדר, אבל אחר כך זה הופך למועקה חדשה."

העלילה המקורית שלו נבנתה בצורה גאונית, מה שהתחיל כבגידה די רגילה ולא מרגשת, התפתח למשהו שאף אחד לא יכל לצפות.
בכל פרק חושפת הסופרת בפנינו צד של גיבורה (אדל ולואיז לסירוגין) כשמדי פעם מבליחים קטעים מעברה המסתורי של אדל. הספר כתוב כך שכל חלק בספר מהווה חלק מפאזל מסובך ומורכב, מסוג הפאזלים שקשה לדעת מה ירכיבו אם מסתכלים רק על החלקים. הסופרת שומרת את התמונה המלאה לשורה אחרונה של הספר ועושה זאת בצורה מבריקה.


"היא באמת מוצאת חן בעיני. חזקה, חמה, מצחיקה. וגם נגררת בקלות."

הקטעים של אדל חשפו בכל פעם משהו חדש ששינה את התמונה לחלוטין. כבר ציינתי ששיחקתי עם עצמי במשחק הניחושים, אבל בכל פרק שיניתי את דעתי לגמרי. הסופרת הצליחה להוסיף את פיסת המידע הקטנה הזאת ששינתה את התמונה כולה. כשספר כתוב בצורה כזו, אי אפשר להניח אותו. הסקרנות מכרסמת כשלא קוראים אותו וזה מתכון נהדר ללילות ללא שינה ולספר שאי אפשר לעזוב.
הסופרת אלופה בלגרום לכם לחשוב שאתם יודעים הכל - ואז להוכיח לכם שאתם לא יודעים כלום. 


"לפעמים אני תוהה אם הוא רוצה להרוג אותי ולגמור עם העסק הזה. להיפטר מהמעמסה החונקת הזאת."

היכולת של הסופרת להעביר טירוף היא באמת יוצאת דופן, הכתיבה בגוף ראשון-הווה עושה את העבודה בצורה מצוינת. החשיפה לנקודות מבט שונות על הטירוף מוסיפה עוד רובד לבנייה הנהדרת. הטירוף הולך וגדל, הוא לא עוצר אבל לרגע לא נעשה צפוי. אושר גדול.


"אני לא רוצה לשקר לו יותר ממה שאני חייבת. אני אוהבת אותו."

שם הספר והכריכה היפהפייה מקבלים משמעות נוספת כשמסיימים את הספר, וזה המקום להחמיא להוצאת ידיעות אחרונות, על כך שהצליחו לבחור כריכה מושכת ועדיין לשמור על משמעות כל כך עמוקה. ואם כבר מחמיאים להוצאה, גם התרגום היה מוצלח בעייני.

מה לא אהבתי:
הספר כתוב בנקודת מבט מתחלפת (לואיז ואדל) בגוף ראשון הווה, והעבר של אדל מסופר בגוף שלישי. אין ספק שיש חשיבות אדירה לסוג הכתיבה הזה. אבל, את החשיבות מתחילים להבין לקראת אמצע הספר ואני חייבת לציין שהיו רגעים בהם איבדתי סבלנות. בהתחלה הדמות של אדל סבלה מתיאורי יתר ופרשנות יתר. כמובן שלכל מילה הייתה משמעות בסופו של דבר, אבל ההתחלה הקשתה עליי.

"דרכה של אהבת אמת אף פעם איננה חלקה...אהבת אמת זקוקה לפעמים ליד מכוונת. ואני תמיד הצטיינתי בהושטת עזרה מהסוג הזה."

בעוד שהקטעים של אדל הפכו את התמונה בכל פעם, הקטעים של לואיז בחלקם היו צפויים להחריד. בקטעים של אדל הבנו מה הולך לקרות בקטע של לואיז, ובקטע של לואיז קרה בדיוק מה שתואר אצל אדל, כלומר - קראתי את אותו הקטע פעמיים בדרך אחרת. מצד אחד, שוב הייתה לזה חשיבות שהתגלתה בהמשך. מצד שני, זה הציק לי.


"אני מרגישה שהוא נגעל ממני. או שאולי הגועל שלו מעצמו מקרין אלי."

הטוויסט של הז'אנר. במהלך הספר קרה טוויסט מפתיע שנבנה לאורך כל הדרך אבל הוא היה כל כך מפתיע שהוא שינה את הז'אנר של הספר. זה היה קצת מאוחר מדי לדעתי לטוויסט כל כך רציני. אני חייבת לציין שהסופרת עשתה בו שימוש גאוני, אבל לטעמי למרות כל הבנייה אליו - הוא הגיע מאוחר מדי.

"יש סודות שצריך לעקור מקברם, לא סתם לגלות, וכזה הוא החטא הקטן שלנו."

בשורה התחתונה,
לא סיפרתי לכם הרבה על העלילה מהסיבה הפשוטה שאני חושבת שצריך לגשת אל הספר הזה בלי לדעת דבר.
למרות הבעיות שציינתי, אני חושבת שמדובר באחד הספרים הכי טובים שיצאו בשנה האחרונה, שהוא יתאים לאנשים עם ראש פתוח שאוהבים לחשוב ולא חוששים מחוסר וודאות. אל תפחדו להיות מופתעים, אל תפחדו לטעות ותנו לסופרת לקחת אתכם איתה למסע המבריק הזה.
ממליצה על הספר מאד מאד מאד מאד.


יום רביעי, 28 בפברואר 2018

די כבר עם השקרים שלך - פיליפ בסון

אהבה ישנה שהשפיעה על חיים שלמים.
בשלוש מילים: כנות, והרבה ממנה. 
במילה אחת: וואו.
"הוא אומר: החלטתי לא לאהוב עוד גברים, אבל אתה מצאת חן בעיניי."

על הספר:
פיליפ בסון מתאר בספר אירוע שקרה כאשר היה נער בשנות ה80 בצרפת. הוא מספר לנו על אהבת נעוריו, תומא, הגבר המסתורי ויפה התואר, הבחור הלא מפוענח שעורר את סקרנות הבנות. 
פיליפ הוא סופר מצליח בצרפת, אך נראה שמפגש אחד עם אדם מהעבר הצליח לזעזע את עולמו. הוא מחליט להפסיק לשקר (כי בעיניו, סופרים תמיד משקרים), להוריד את המסכות ולכתוב ספר על עצמו. בלי מטפורות ובלי דימויים הוא חושף לפנינו בכנות נקייה עד כאב, סיפור שמתעלה על המציאות.

"הוא אומר שאינו יכול עוד להיות לבד עם הרגש הזה. זה פוצע אותו." 

דעתי עליו:
את הספר התחלתי לקרוא מבלי לקרוא את התקציר, הכריכה משכה אותי והעובי של הספר (160 עמודים מודפסים) גרם לי לתהות, כמה עלילה אפשר להכניס בכל כך מעט מקום?. הגעתי לספר חסרת מושג לחלוטין, אפילו לא ידעתי שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי
לא לקח זמן רב להבין שמדובר בסיפור אישי ואמתי של הסופר, אך מההקדשה התקשתי להתעלם "לזכרו של תומא אנדרייה (1966-2016)".

יום אחד, בכיתה יב, ניגש אל פיליפ תומא אנדרייה ומציע לו להיפגש. פיליפ כבר מכיר את עצמו ויודע שהוא נמשך לגברים, הוא גם יודע שהוא נמשך לתומא אך מעולם לא ניחש שתומא אוהב וגברים ובטח שלא ניחש שהוא ימשך דווקא אליו.

"והתשוקה, היא לא נכבית כמו גפרור שנושפים עליו, היא נאכלת. לבסוף ויתרתי. "
מה אהבתי:
הכתיבה, מצאתי את עצמי מתמוגגת מהמילים של הסופר המוכשר הזה. דיברנו על כנות, אבל יש הבדל בין כתיבה כנה לכתיבה ללא מסיכות. פיליפ הבטיח שיסיר את המסכות והוא מספק לנו ספר עשיר בתחושות, ברגשות ופחות באירועים. הוא מתאר אירוע לא כל כך גדול (היכרות, רומן, אהבה ישנה) אך הוא מצליח להעביר אותנו במסע הזה דרך תחושות. הכתיבה מינימליסטית, לא מקושטת, נקייה ועדיין כל כך חודרת.

" אתם כבר יודעים שנהגתי להמציא כל הזמן, ושהשקעתי כל־כך בדמיון, במראית עין, עד שבסוף האמינו לי (אני עצמי התקשיתי לא פעם להבחין בין אמת לבדיה). מאוחר יותר, הפכתי את התכונה הזאת למקצוע, ונעשיתי סופר. "


הרלוונטיות, פיליפ מציג עצמו כאדם השלם עם נטיותיו המיניות, אך מנגד הוא מציג לנו את תומא, שיודע שהוא אוהב גברים, אבל יודע להתעלם מזה, לשקר לעצמו ולסביבה. הוא מציג בצורה כל כך כואבת את המחיר הכבד שמשלמים על שמירת סוד, את האובדן הכבד של תומא בתהליך של הכחשה כואבת. הוא מציג בצורה מדויקת עד כאב את העובדה שפשוט אי אפשר לברוח מעצמך.

"הוא שיקר לעצמו זמן רב מדי, הוא חייב היה לחיות בשלום עם עצמו, ללא דיחוי." 

התיאורים (בכל זאת, מדובר בשני גברים), לכל החרדים לתיאורים הומוסקסואלים בספרים, אני יכולה להרגיע אתכם (למרות שאני ממש לא נמנית עם החרדים), יש בספר תיאורים, מעטים, עדינים וכל כך נכונים. הקשר הפיזי בניהם והתיאורים שלו מאד חשובים לקידום העלילה ולאופי הסיפור. כפי שאמרנו, מדובר בתחושות ופיליפ לוקח אותנו אל מקום בו אנו מבינים שהצורך במגע מיני עם גבר, הוא לא צורך גופני בלבד. הוא היה רגשי, השלמתי, המקום בו הם יכלו סוף סוף להיות עצמם. 

"האם שמתם לב איך הנופים היפים ביותר מאבדים מן הניצוץ שלהם מרגע שהמחשבות שלנו מונעות מאיתנו להתבונן בהם באור הנכון?"

הכנות, פיליפ הבטיח שלא ישקר, אבל הוא לא הכין אותי לכנות עמוקה כל כך, ליכולת שלו להודות כשטעה, להציג את עברו בצורה כל כך לא זוהרת. הוא מקפיד להיצמד לאמת, הוא מקפיד לדייק בתאריכים, בפרטים הקטנים, אבל לא מדובר ביומן אישי מלא בתיאורים מייגעים - הוא מצליח להפוך את כל הפרטים הרבים לעלילה מעניינת שכתובה למופת. מצאתי את עצמי אוהבת אותו יותר ויותר (יכול להיות שגם מתאהבת). הוא הצליח לסקרן אותי, לדבר אל מקום מאד מיוחד בלב שלי.
האמת לא יוצאת רק בתיאור הרומן הנערי שלו, אלא בכמה השפעה הייתה לרומן הזה על חייו.

"יכולתי להתחרט אילו הייתה לי ברירה. אבל לא הייתה לי ברירה."

מה לא אהבתי:
זיכרונות, פיליפ נוטה להיסחף לזיכורנות, אירוע שמזכיר לו אירוע אחר שבסופו של יום מתאר את תחושת הנטישה שהגיש באותו הרגע (דיברנו על תחושות לא?). הזיכרונות האלה לקחו אותנו לילדותו, להווה, לעבר ועזרו לנו להכיר את פיליפ ואת אופיו. לעיתים מצאתי את הגלישה לזיכרונות מעט מעיקה ומעייפת. חשוב לציין שזה לא קרה הרבה, אך עדיין קרה.

"הוא אינו חייב לי דבר; הקשר שלנו מבוסס על כך, סירוב לכל מחויבות שהיא"

ההקדשה, לאורך כל הספר תהיתי האם ההקדשה הורסת לי את הספר, האם ההקדשה שקולה ללפתוח ספר ולקרוא את העמוד האחרון בו. החדשות הטובות הן, שהסוף עדיין הצליח לטלטל אותי לגמרי. החדשות הפחות טובות הן, שבסופו של יום הייתי מעדיפה לא לקרוא את ההקדשה לפני שקראתי את הספר.

"אני אגלה שהספרים יכולים לדבר עליי, במקומי"

היעדר היכרות עם הסופר, מפני שזהו סיפור אוטוביוגרפי, פיליפ מדבר רבות על ספריו. הוא סופר נפלא וחבל שלא יצא לי לקרוא את ספריו לפני שהגעתי לספר הזה. 

"אתה עומד לכתוב את הסיפור הזה, לא כך? לא תוכל להתאפק.
אני חוזר ואומר שלעולם איני כותב על חיי, שאני כותב רומנים.
הוא מחייך: זה עוד אחד מהשקרים שלך, לא?"

לסיכום,
ספר מטלטל, כתוב נפלא, מתורגם נהדר ועוסק בתכנים בעלי חשיבות רבה.
הוא כתוב בצורה מינימלסיטית ומרתקת.
מדובר בסיפור אמתי שכאשר סיימתי לקרוא אותו תהיתי, איך דברים יכלו להסתדר כפי שהסתדרו?
זה ספר שבהחלט לא הולך לצאת לי מהראש בזמן הקרוב.
ממליצה בחום.


לרכישת "די כבר עם השקרים שלך":


והנה כריכת הספר המקורית, בצרפתית, עם תמונה של תומא, סוג של סתירת לחי שמזכירה שהכל באמת סיפור אמתי.

יום שני, 8 בינואר 2018

לשנוא את אדם קונור - אלה מייז

הנה אני אומרת את זה, מצאתי סדרה (אולי זו בעצם לא סדרה?) שבה הספר השני הרבה יותר טוב מהראשון, וחשוב לציין שאהבתי את הספר הראשון.
והנה אני אומרת עוד משהו, צחקתי ואפילו די הרבה.


עדכון: הספר צפוי לצאת יצא בעברית בהוצאת בוקטיק

על הספר:
זוכרים את לוסי, החברה המשוגעת של אוליב מהספר "לאהוב את ג'ייסון ת'ורן"? אז הספר הזה הוא עליה.
לוסי עוברת לגור באופן זמני אצל ג'ייסון ואוליב, הזוג ההוליוודי המתוק מהספר הקודם, הכל משתנה ברגע שהיא מגלה שיש שכן חדש בבית שמעבר לגדר, אדם קונור. אדם הוא שחקן מצליח ולוהט, אבא לאיידן בן החמש וגרוש טרי. לאן זה יתפתח? יש מצב שאתם יכולים לנחש...אבל הדרך תקרע אתכם מצחוק.


את הספר שמעתי באודיו באנגלית

דעתי עליו:

נתחיל בסוגיה המדוברת "האם מדובר בספר יחיד?"
לדעת הסופרת - זהו ספר יחיד לחלוטין.
לדעת מי שקרא רק את הספר הזה - אפשר לקרוא כספר יחיד.
לדעתי - חבל לקרוא אותו כספר יחיד, יש בו המון רפרנסים לספר הראשון, יש לגיבורים מהספר הראשון תפקיד לא קטן בספר והוא נגמר איפה שהראשון התחיל אז.. אפשר לקרוא כיחיד - אבל פחות כדאי.


“I hope you’re the hero of my story, because I deserve to be loved, goddamit.”

מה אהבתי:
כבר ציינתי שצחקתי, אבל מה שלא ציינתי זה שאני לא נוהגת לצחוק כשאני קוראת (גם לא לבכות), אבל הספר הזה הצליח לעשות את הלא יאמן וממש הוציא ממני צחקוק! יותר מזה, מצאתי את עצמי מספרת לחברים שלי על סצנות שהצחיקו אותי (ומדובר בחברים שלא קוראים ספרים מהז'אנר הרומנטי). אז כן, צחקתי!


"I'm going to unbreak your heart, Lucy."

לוסי, הדמות הנשית הכי מטורללת שקראתי עליה. לוסי שבורת לב, היא חושבת שלעולם לא תוכל להתאהב שוב, שהיא מקוללת. הייתם מצפים ממישהי שחושבת שהיא כל כך דפוקה להגיב בצורה מסוימת כשהיא פוגשת באליל אדם קונור. אבל לא לוסי... לוסי קשה להשגה, משחקת משחקים, טיזרית, יודעת מה היא רוצה ולא מתביישת לדרוש זה, והיא פשוט קורעת מצחוק. 


"That's the tricky part, isn't it? You have to let love in."

חוש ההומור המלווה את הספר הוא אחד הדברים שהכי התחברתי אליהם לאורך הקריאה, גם ברגעים בהם חששתי שהסצנה תהפוך לקלישאה הגורמת לגלגולי עיניים חריפים, התבדיתי. בניגוד לספר הקודם של אותה הסופרת, שם קלישאה עקבה אחר קלישאה, פה היו מעט מאד קלישאות. סצנות שלכאורה הובילו לקלישאה הסתיימו בצורה מפתיעה ותמיד מלאת הומור וחינניות. הצבעוניות של דמותה של לוסי צבעה את כל הספר בצבעים של צחוק, קלילות, ציניות ושמחה.


"Oh, dear Lord, please don’t let him have big balls and a small dick…"

לוהט כבר אמרנו? מצד אחד, זה לא חדש לי... חשבתי שהסצנות בספרה הקודם היו לוהטות ולא ציפיתי לפחות מזה בספר הזה. אבל (ויש פה אבל) לוסי היא דמות שונה מאוליב. לוסי יודעת מה היא רוצה והיא לא תנוח עד שתקבל את זה. כשבחורה כזאת נכנסת למיטה עם אדם קונור, גם נשיקה יכולה להפוך לסצנה מטורפת. כמו בספר הקודם, גם פה מלווה אותנו המון מתח מיני ולוקח הרבה זמן עד שאנו זוכים לממש אותו. לפחות פה ההמתנה מלאה בטיזינג שנון ולא צפוי.


"I couldn’t fall for him. No matter what promises he whispered on my skin, my curse wouldn’t let us be. "
המשחקים והטיזינג של לוסי ואדם אדירים. אני פחות מתחברת למשחקים, מי שעוקב אחרי הסקירות שלי יודע שאני מתעצבנת נורא כשגיבורים הולכים מסביב במקום לדבר. אז אני חורגת ממנהגי, ממש נהניתי מהמשחקים של השניים האלה. השילוב של הדחף המיני המוגבר של לוסי אל מול הצורך שלה להיות קשה להשגה יצר תרכובת מעניינת של משחקים בינה לבין אדם. באופן מפתיע, הגיבור השקט והלוהט שלנו, אדם, הכיל את המשחקים שלה בצורה חיננית מאד, הוא אפילו שלף כמה מהלכים משלו. חלק נכבד מההומור בספר מגיע מהמשחקים של השניים, והפעם אני אומרת - היה שווה, שישחקו כמה שהם רוצים.


”With every passing day, I hated Adam Connor even more; how that was even possible…don’t ask me. It had somehow started to become a passion of mine.”

לאדם קונור יש ילד! סוף סוף גיבור ראשי שהמטען שלו מהעבר הוא לא אקסית בוגדנית, אבא מכה או אמא מסוממת. אדם מביא אתו לקשר ילד קטן בן חמש. לאורך כל הספר מודגשות תכונותיו האבהיות של אדם, דבר שידוע כממיס לבבות של נשים (במיוחד אם האבא חתיך כמו אדם). למרות שיש לי המון ביקורת לא חיובית על דמותו של איידן, בנו של אדם, חשוב לי לציין שנוכחותו של ילד בתמונה הוסיפה גוון מקורי ומעניין לספר, הסופרת הקפידה לשלב את האבהות כך שתדגיש את התכונות הטובות של אדם.


"Let's not play games, Lucy.
I want your heart and I will have it."

מה לא אהבתי:
ציינתי כבר שלוסי גרה אצל אוליב וג'ייסון מהספר הקודם, לוסי ואוליב חברות טובות ללא כל ספק, אבל בסצנות שבהן נכחו אוליב ולוסי יחד, הרגשתי שאוליב מקבלת הרבה יותר במה. כאילו אוליב היא הבת האהובה של הסופרת ועם כמה שלוסי אדירה, במפגש בניהן אוליב תמיד תזכה ליותר יחס מצד הסופרת. לדגומה, סצנה של מדידת שמלות, בה השקיעה הסופרת תיאורים ארוכים המפרטים כמה יפה יושבת השמלה על אוליב ולבסוף הוסיפה (כי בכל זאת, זה ספר על לוסי) שצבע השמלה של לוסי מחמיא לה. 
לדעתי יכול להיות שמי שלא קרא את הספר הראשון לא ירגיש את התחושה הזאת, אבל בתור אחת שקראה את שניהם - אוליב הייתה שם יותר מדי, בספר שלא שייך לה. 


“You can’t look at me like that.”
“Why not?”
“Because I’m not supposed to like you.”
“But I like you very much, Lucy.”

איידן, בנו בן החמש של אדם היה הדמות הכי לא אמינה בספר. נכון, אכן ילד חמוד וקטן, אבל בפועל לא מדובר בילד, מדובר בדובון אכפת-לי שכשלוחצים לו על הבטן הוא אומר משהו מביך וחמוד להחריד, שכל תפקידו הוא לקרב בין לוסי לאדם ולהיות חמוד. מבחינה ריאלית, הוא לא דיבר כמו ילד בן חמש, ועשה רושם שכל עיסוקו הוא ליצור סיטואציות בהן נאלץ אדם לפגוש את לוסי כי איידן רוצה. אז עד כמה שהתחברתי לעובדה שלאדם יש ילד, לא התחברתי לזה שהילד הוא בעצם דובון אכפת-לי. רציתי לראות את אדם מתמודד מול קשיים של הורות ובמיוחד הורות בזמן גירושין לא פשוטים, רציתי לראות את איידן, ילד שנקלע לגירושין מתוקשרים, חווה איזושהי התמודדות עם המצב. לצערי מצאתי את התחום הזה חסר מאד בספר.
אל תראו אותי ככה, אני אוהבת דובוני אכפת-לי, אני פשוט לא אוהבת שהם מתחזים לילדים במטרה לגרום לגיבורים הראשיים להיות יחד.


"She was our Lucy, Aiden's and mine."

אשתו של אדם, או יותר נכון האקסית שלו, אדוליין יאנג, גם היא שחקנית כמובן. הרגשתי שהסופרת מתאמצת כדי לגרום לנו לשנוא אותה. בכל פעם היא הוסיפה עוד רובד מרגיז נוסף לדמותה של אדוליין. הבעיה הייתה שזה פשוט לא היה אמין. אדם היה מאוהב בה, יש להם ילד, כנראה שיש בה גם דברים טובים. אבל נעשה מאמץ עצום להפוך אותה למכשפה מרשעת כדי להקל את מורכבות הסיטואציה (מלחמת משמרות כמובן). בעייני זה היה לא נכון, מעצבן, פוגע בעלילה ומאד לא אמין.


“This is a father fighting for what’s best for his son.”

אדם, אני לא מצליחה להחליט אם לשים אותו תחת "אהבתי" או תחת "לא אהבתי". מצד אחד, הוא שקט מאד ונשאר שקט גם לאורך הספר (תכונה שדווקא חיבבתי). מהצד השני הוא שחקן לוהט ואבא לוהט אפילו יותר. אבל... לפעמים הרגשתי שהדמות שלו מקבלת ומכילה מדי. הוא קיבל דברים מאד לא קלים בלי להתלבט או אפילו למצמץ. 
לא הצלחתי להבין מתי הוא התאהב בלוסי ולמה.
עוד משהו, סצנות הסקס מהצד שלו היו יבשות ביחס לסצנות מהצד של לוסי. והסופרת כבר הוכיחה שהיא יודעת לכתוב סצנות סקס מהצד של הגבר. אבל פה, ברגע שעברו אליו אחרי לוסי, הוא פשוט נעלם בצל שלה.


 “I’m just a boy…standing in front of a girl, asking her to love him.”

בשורה התחתונה,
אהבתי מאד. 
צחקתי, חייכתי, חיכתי לרגע שבו אקרא אותו שוב.
אני חושבת שהסופרת הצליחה להתעלות על עצמה ועל ספרה הקודם,
ואני ממליצה על הספר הזה בחום.
לדעתי רצוי (מאד) לקרוא את הספר על ג'ייסון ואוליב לפני, אבל זו לא חובה.

קריאה מהנה!



יום שישי, 29 בדצמבר 2017

נקודה רגישה - רוני לורן

בשלוש מילים - הסקס של מאסטרס (רק יותר סקסי...).

"האדם יוצא מדעתו כשהוא מאוהב." - זיגמונד פרויד

על הספר:
מרין היא חוקרת מיניות שמתחילה עבודה חדשה במרכז המטפל באנשים עם בעיות בתחום המיני. אבל ברגע בו היא מגלה שהאדם איתו תחלוק את האחריות על המחלקה הוא ד"ר דונבון ווסט, התמונה משתנה. שנים לאחר המפגש הראשון שלהם, מגיע המפגש הזה והם לא יודעים מה מצפה להם...
"עקרון העונג: הדחף האנושי להרבות הנאה ולהימנע מכאב."
דעתי עליו:
הספר הזה הכיל הרבה דברים שחסרו לי כבר הרבה זמן בתחום הספרים המתורגמים, הוא נכנס באלגנטיות למדף הספרים שלי וחיכה שאפתח אותו כדי שימלא את החסר, והנה מה שחשבתי עליו.
מה אהבתי:
הספר עוסק בסקס, אבל סוף סוף, ספר שעוסק בסקס בצורה אינטליגנטית, אפילו מדעית ולא הופך למשהו זול ומטריד. שני הגיבורים הם חוקרי מיניות, אנשים משכילים ומלומדים שמתעסקים בסקס מצד אחד בצורה קלינית ונקייה, אך מהצד השני כשזה נוגע למערכת היחסים בניהם, אפשר להגיד עליהם הרבה, אבל "קליני ונקי" זה לא בדיוק הקטע שלהם. 

״ספר ההמשך של 'כולם עושים קקי',״ צחקה.
״כן. 'כולם מזדיינים'.״

הסקס בספר הוא לאו דווקא של הגיבורים, הם מטפלים בכוכבי קולנוע עם התמכרות למין, נשים קרייריסטיות שלא מצליחות לפתח אינטימיות ועוד. אנו נחשפים לטיפולים שונים, לעבודה עם סרוגייט ועוד ועוד, אז כן - יש הרבה סקס, אבל זה לא הסקס שאני רגילה לקרוא עליו. זה פן טיפולי, שונה ומעניין. והעובדה שהמטופלים הם מפורסמים רק הופך את העסק ליותר מעניין.

"היא לא טיפוס שמשחק כדי להפסיד. למרות שהיתה לה תחושה שהערב אף אחד לא הולך להפסיד." 

ועוד קצת על סקס, הסקס של הגיבורים לוהט. הוא כתוב נפלא, הוא שונה, הוא אגרסיבי ויותר מהכול הוא חסר בושה. שניהם יודעים מה הם רוצים, מה יעשה להם טוב והם לא מתביישים לדרוש את זה. זה ללא כל ספק היה שינוי מרענן בנוף הרומנטיים של "אני יודע מה טוב לך יותר טוב ממך, והנה אני אעשה את זה ואת תהני", לא לא לא. למרות שיש להם יחסי שליטה ברורים במיטה, מרין יודעת מה היא רוצה וגם כשהיא בעמדת הנשלטת - היא תקבל את זה.

"״לא נראה לי שאני מסוגל להיות עדין.״
היא זרקה ראש לאחור וגנחה כשנשך את כתפה. ״יופי״." 

מרין דמות נהדרת, היא אישה חזקה, משכילה שעברה לא מעט בחייה. היא יודעת מה היא רוצה, היא יודעת מה היא אוהבת ויש לה ראש פתוח לרעיונות חדשים ונועזים. לאורך כל הספר מרין נשארה חזקה ונאמנה לעצמה. גם כשהיא הייתה "הנשלטת" מרין לא איבדה את עצמה לשנייה והשאירה אותי מרוצה שסוף סוף מצאתי גיבורה נשלטת חזקה :) .

"לא ברור לי למה גברים מכניסים לעצמם לראש שהם חייבים להציל אותנו. אנחנו מסתדרות מצוין בכוחות עצמנו. ואת, ד״ר ראש, בהחלט אינך עלמה במצוקה הזקוקה לעזרה."

דמויות המשנה מעולות, הן לא צפויות, אחיה של מרין (שגר איתה) הוא הומו מתבגר שעובר לא מעט שינויים בחייו, ישנו גם סרוגייט מקסים שחושף אותנו לתחום מאד מעניין בנושא הטיפול המיני, הוא דמות נהדרת מפני שהוא משרת את החשיפה לתחום הזה, בנוסף יש לו תפקיד מעניין וחשוב במערכת היחסים של מרין ודונבון ויותר מהכול - יש לו חיים אישיים סוערים ואנחנו זוכים לשמוע עליהם.

״אוי, מֶר, איך יכול להיות שאת כזאת מתחסדת? את הרי דוקטור לסקס, וכולך מסמיקה רק מהמחשבה שיש אנשים שבאמת עושים את זה. את מבינה כמה זה דפוק, נכון?״

הספר כתוב בגוף שלישי (דבר שאני אוהבת מאד), ומתורגם נפלא. מדובר באחד התרגומים הכי נכונים שיצא לי לקרוא לז'אנר הרומנטי. אפילו משחקי המילים המלוכלכים של הגיבורים עברו בצורה חלקה ומדויקת. שאפו.

מה לא אהבתי:
דמותו של דונבון נשארה בצללים לעומת דמותה של מרין. זה נכון שנחשפנו לכל מה שצריך לדעת עליו, אבל לא הצלחתי למצוא את עצמי מאוהבת או אפילו מסתקרנת לדעת מי הוא דונבון ווסט. אני מתקשה לשים את האצבע על מה בדיוק מנע ממני את החיבור ולא מצליחה למצוא משהו מסויים. פשוט לא התחברנו.

"היחסים היחידים שהצלחתי לא לדפוק היו עם ההורים שלי, וגם זה בגלל שהם מתו לפני שהספקתי.״

בהמשך לחוסר החיבור שלי אל דונבון, הוא קופץ לתוך הקשר עם מרין בצורה שהייתה לא אמינה בעייני. הוא בחור שמתקשה לקבל מחויבות בטח שלא כללים שאינו קבע בעצמו, והוא הסכים בלי למצמץ או להתלבט לשנייה. קפיצת ראש אל תוך בריכה שנוגדת את העקרונות שלך זה לא אקט אמין במיוחד...

"הוא לא ידע מה הוא רוצה, אבל הרכבת כבר דהרה קדימה. הוא שיתף פעולה עד שכבר לא היה מסוגל יותר." 

אין הרבה קלישאות בספר, אבל כשיש אז הן מגיעות במלוא עוצמתן. כגון: "אני לא יכול להתחייב למערכת יחסים רצינית, אני רוצה סקס בלבד." או כמו "בוא נקציב את היזיזות שלנו בזמן ולא נעמוד בו כי זה תמיד ככה בספרים" ושלא נדבר על "אני לא מביא בחורות לבית שלי, את הראשונה".

למרין יש עבר קשה אבל הרגשתי שחוזרים עליו שוב ושוב. כל פעם לפני החלטה, שינוי או סתם התלבטות חוזרים על סיפורה הקשה של מרין. הדבר לא תרם לעלילה החל מהחזרה השלישית בערך ודי התיש אותי.

"אבל אני אחכה לך. כי אני לא יכול אחרת. "
בשורה תחתונה,
מאד נהנתי. 
אני חושבת שמדובר בספר אינטליגנטי ושונה בנוף,
עם זאת הספר נשאר קליל זורם ולוהט (מאד לוהט).
ממליצה בחום!



יום שבת, 9 בדצמבר 2017

לאהוב את ג'ייסון ת'ורן - אלה מייז

תארי לעצמך שהחבר הכי טוב של אחיך הגדול, החבר הזה שהיית מאוהבת בו עד מעל הראש, החבר הזה שתמיד ראה בך את הילדה הקטנה והחמודה, החבר הזה הופך לכוכב סרטים ענק בהוליווד, והוא הולך לשחק בסרט שמבוסס על ספר רומנטי - שאת כתבת!

אוליב טיילור כתבה ספר רומנטי שהפך לרב מכר, הזכויות נקנו, הספר הולך להפוך לסרט. 
אך הכל משתנה כאשר אוליב מגלה שמי שישחק את הגיבור הראשי הוא לא אחר מאשר אהבת הנעורים שלה, ג'ייסון ת'ורן. 
ג'ייסון היה חברו הטוב ביותר של אחיה הגדול של אוליב, עד שיום אחד הוא פשוט נעלם... שנים לאחר מכן הפך לכוכב קולנוע אהוב ונערץ, המפגש המחודש בין השניים מציף נשכחות ושם העלילה רק מתחילה.

את הספר שמעתי באודיו באנגלית
דעתי עליו:
מה אהבתי:
טיימינג, אומרים שספר לא נבחן רק על פי התוכן שלו אלא גם לפי הזמן שבו קוראים אותו, ואין לתאר כמה הספר הזה התאים לי במצב בו הייתי. מדובר בסיפור אהבה קליל, מתוק, כייפי וזורם שכתוב טוב. אין בו הרבה חידושים או הפתעות, אבל הייתי בתקופה כל כך עמוסה וקשה שבה כל מה שרציתי הוא ספר שיקח אותי למקום אחר, רגוע ופשוט - הספר הזה עשה את זה בענק.

"This was our story from the very beginning, little one."

אוליב, הגיבורה הראשית, הייתה מתוקה, מעניינת, מצחיקה וכיפית. גם כילדה שמאוהבת עד מעל הראש בחבר הטוב של אחיה, גם כאישה בוגרת שכבשה את רשימות רבי המכר בזכות עצמה ובעיקר כמספרת הסיפור. היה כיף לשמוע את הצד שלה, לראות איך היא לא תמיד מקבלת את ההחלטה הרציונלית והנכונה, אבל תמיד צוחקת על עצמה אחרי זה. היא גיבורה כיפית, לא חזקה ולא סמרטוטה, אבל ללא כל ספק אחד שיודעת להחזיק ספר.

"You've been the best kind of heartache, Jason Thorn."

ג'יסון, הכוכב ההוליוודי שלא מפספס שום שעורריה תקשורתית, אי אפשר שלא להתאהב בו. כקוראת פיתחתי אליו סוג של התאהבות כפי שמפתחים עבור שחקן קולנוע כובש וחתיך. ההתאהבות שלי כקוראת בג'יסון המפורסם, אל מול התאהבותה של אוליב בג'יסון, חברו של אחיה הגדול, יצרה תרכובת מעניינת של רגשות שרק הוסיפו להנאה שבקריאת ספר כזה.

“She was seeing me, and maybe for the first time, I was seeing her too.”

מתח מיני והרבה ממנו, מי שעוקב אחרי הסקירות שלי יודע שאני לא חובבת של סקס שמתפרץ בתחילת הספר וממלא את רוב דפי הספר. אז במקרה הזה, המתח המיני נבנה ונבנה ונבנה עד שהוא מתפוצץ. הפיצוץ מגיע מאוחר יחסית, מה שמשאיר הרבה מקום לעלילה שלא כוללת סקס.
וכשהסקס מגיע, הוא כתוב נפלא. לוהט, טיפה מלוכלך ושוב, לוהט!

"I think I’m scared. To be that close to him, to fall in deeper. He already broke my heart once when I was just a kid."

הספר מתואר מנקודות המבט של אוליב ושל ג'יסון לסירוגין, דבר שאני מוצאת לעתים מעצבן. אבל פה המעברים היו נכונים מאד. באופן מפתיע, אהבתי את הצד של ג'יסון ובאופן עוד יותר מפתיע, אפילו אהבתי את סצנות הסקס מהצד שלו.

"Every time she looked into my eyes with her heart wide open, she was pulling me in deeper."

טוויסטים הומוריסטים, הספר מכיל לא מעט קלישאות (אספר על זה תחת מה שלא אהבתי), אבל איכשהו כשכבר הגעתי לשיא גלגולי העיניים מהקלישאה, הסופרת הצליחה להכניס טוויסט מצחיק ולא צפוי ומיד הצליחה לשבות אותי בחזרה.
אין המון הומור בספר, אבל כשיש, הוא מוצלח מאד.

דמויות המשנה בספר מקסימות! כל כך מקסימות שאחת מהן, לוסי, אפילו זכתה לספר משלה, To Hate Adam Connor, הדמויות מוסיפות פלפל לעלילה עם סיפורי צד מצחיקים ומפתיעים.

מה לא אהבתי:
הספר נוטה להיות צפוי מאד, ואני לא מדברת על "זה ספר רומנטי, ברור שהם יהיו ביחד בסוף", אני מדברת על רזולוציות קטנות יותר, על דיאלוגים שלמים שיכולתי לצפות, על אירועים שיכולתי לדקלם בעל פה בלי לקרוא את הספר בכלל. אמנם בלא מעט מהקטעים הוכנס טוויסט חמוד וכיפי, אבל אי אפשר להתחמק מכמה צפוי היה חלק לא קטן מהספר.

"F*ck me, but my little Olive-the same little girl I had protected from 
shitty bullies-was not so little anymore."

קלישאות, והרבה מהן. הספר רווי קלישאות מעייפות וחרושות, החל מ"החזה שלי גדול מדי! הוא בטוח לא יאהב אותו כי הוא גדול מדי!" ממשיך ל"אני כל כך שיכורה, אז אני אסמס לו, ואז הוא מגיע לקחת אותה כמו אביר על הסוס ומציל אותה מגבר מטריד" מתקדם ל"אני אצפה בפורנו כתחקיר לספר ואז הוא בדיוק יכנס בהפתעה" וכן, יש שם גם את קלישאת הנפילה המפורסמת. יותר מדי קלישאות שקצת מאסתי בהן.

“I missed you, little one. I didn’t even know how much until I saw you.” 

והחלק שהכי הפריע לי, איפה המשפחה של אוליב בכל הסיפור?! אוליב חוזרת לקשר עם הילד שגדל אצל המשפחה שלה, הילד שנעלם ולא השאיר עקבות, הילד שהוריה ראו בו כבן. איפה הם בכל הסיפור? הם מוזכרים פעם אחת בלבד וזה ממש לא מספיק. זה סוג של התעלמות מקושי שנוצר בעלילה (הרי האח המגונן היה צריך להיכנס לתמונה, ואז ג'יסון והאח היו צריכים להשלים פערים, שלא לדבר על השלמת הפערים מול המשפחה שגידלה אותו...), אז הסופרת פשוט התעלמה מכל הקטע הזה והחליטה להוציא את המשפחה מהספר. בעייני זה הזוי וזה חור ענק בעלילה.

ועוד משהו קטנטן, הכריכה די מעפנה. לא מייצגת את הספר או את העלילה ודי מבאסת. למרות שהפונטים ממש מגניבים, השילוב של To love באותיות המזכירות תאורה של חדר איפור עם Jason Thorn בפונט של חתימה של כוכב הלווידי.. רק התמונה לא מקורית ודי משעממת.

בשורה התחתונה,
מדובר ברומן חמוד, קליל, כיפי, לוהט וצפוי.
רווי קלישאות אבל ללא כל ספק מהנה מאד.
הוא מתאים לתקופות בהן מתחשק ספר קליל ומתוק.
לדעתי כדי להנות ממנו, חשוב להתאים אותו לתקופה עמוסה ועייפה ולהיעזר בו כסוג של מנוחה והפוגה.