יום שני, 8 בינואר 2018

לשנוא את אדם קונור - אלה מייז

הנה אני אומרת את זה, מצאתי סדרה (אולי זו בעצם לא סדרה?) שבה הספר השני הרבה יותר טוב מהראשון, וחשוב לציין שאהבתי את הספר הראשון.
והנה אני אומרת עוד משהו, צחקתי ואפילו די הרבה.

הספר צפוי לצאת בעברית בהוצאת בוקטיק

על הספר:
זוכרים את לוסי, החברה המשוגעת של אוליב מהספר "לאהוב את ג'ייסון ת'ורן"? אז הספר הזה הוא עליה.
לוסי עוברת לגור באופן זמני אצל ג'ייסון ואוליב, הזוג ההוליוודי המתוק מהספר הקודם, הכל משתנה ברגע שהיא מגלה שיש שכן חדש בבית שמעבר לגדר, אדם קונור. אדם הוא שחקן מצליח ולוהט, אבא לאיידן בן החמש וגרוש טרי. לאן זה יתפתח? יש מצב שאתם יכולים לנחש...אבל הדרך תקרע אתכם מצחוק.


את הספר שמעתי באודיו באנגלית

דעתי עליו:

נתחיל בסוגיה המדוברת "האם מדובר בספר יחיד?"
לדעת הסופרת - זהו ספר יחיד לחלוטין.
לדעת מי שקרא רק את הספר הזה - אפשר לקרוא כספר יחיד.
לדעתי - חבל לקרוא אותו כספר יחיד, יש בו המון רפרנסים לספר הראשון, יש לגיבורים מהספר הראשון תפקיד לא קטן בספר והוא נגמר איפה שהראשון התחיל אז.. אפשר לקרוא כיחיד - אבל פחות כדאי.


“I hope you’re the hero of my story, because I deserve to be loved, goddamit.”

מה אהבתי:
כבר ציינתי שצחקתי, אבל מה שלא ציינתי זה שאני לא נוהגת לצחוק כשאני קוראת (גם לא לבכות), אבל הספר הזה הצליח לעשות את הלא יאמן וממש הוציא ממני צחקוק! יותר מזה, מצאתי את עצמי מספרת לחברים שלי על סצנות שהצחיקו אותי (ומדובר בחברים שלא קוראים ספרים מהז'אנר הרומנטי). אז כן, צחקתי!


"I'm going to unbreak your heart, Lucy."

לוסי, הדמות הנשית הכי מטורללת שקראתי עליה. לוסי שבורת לב, היא חושבת שלעולם לא תוכל להתאהב שוב, שהיא מקוללת. הייתם מצפים ממישהי שחושבת שהיא כל כך דפוקה להגיב בצורה מסוימת כשהיא פוגשת באליל אדם קונור. אבל לא לוסי... לוסי קשה להשגה, משחקת משחקים, טיזרית, יודעת מה היא רוצה ולא מתביישת לדרוש זה, והיא פשוט קורעת מצחוק. 


"That's the tricky part, isn't it? You have to let love in."

חוש ההומור המלווה את הספר הוא אחד הדברים שהכי התחברתי אליהם לאורך הקריאה, גם ברגעים בהם חששתי שהסצנה תהפוך לקלישאה הגורמת לגלגולי עיניים חריפים, התבדיתי. בניגוד לספר הקודם של אותה הסופרת, שם קלישאה עקבה אחר קלישאה, פה היו מעט מאד קלישאות. סצנות שלכאורה הובילו לקלישאה הסתיימו בצורה מפתיעה ותמיד מלאת הומור וחינניות. הצבעוניות של דמותה של לוסי צבעה את כל הספר בצבעים של צחוק, קלילות, ציניות ושמחה.


"Oh, dear Lord, please don’t let him have big balls and a small dick…"

לוהט כבר אמרנו? מצד אחד, זה לא חדש לי... חשבתי שהסצנות בספרה הקודם היו לוהטות ולא ציפיתי לפחות מזה בספר הזה. אבל (ויש פה אבל) לוסי היא דמות שונה מאוליב. לוסי יודעת מה היא רוצה והיא לא תנוח עד שתקבל את זה. כשבחורה כזאת נכנסת למיטה עם אדם קונור, גם נשיקה יכולה להפוך לסצנה מטורפת. כמו בספר הקודם, גם פה מלווה אותנו המון מתח מיני ולוקח הרבה זמן עד שאנו זוכים לממש אותו. לפחות פה ההמתנה מלאה בטיזינג שנון ולא צפוי.


"I couldn’t fall for him. No matter what promises he whispered on my skin, my curse wouldn’t let us be. "
המשחקים והטיזינג של לוסי ואדם אדירים. אני פחות מתחברת למשחקים, מי שעוקב אחרי הסקירות שלי יודע שאני מתעצבנת נורא כשגיבורים הולכים מסביב במקום לדבר. אז אני חורגת ממנהגי, ממש נהניתי מהמשחקים של השניים האלה. השילוב של הדחף המיני המוגבר של לוסי אל מול הצורך שלה להיות קשה להשגה יצר תרכובת מעניינת של משחקים בינה לבין אדם. באופן מפתיע, הגיבור השקט והלוהט שלנו, אדם, הכיל את המשחקים שלה בצורה חיננית מאד, הוא אפילו שלף כמה מהלכים משלו. חלק נכבד מההומור בספר מגיע מהמשחקים של השניים, והפעם אני אומרת - היה שווה, שישחקו כמה שהם רוצים.


”With every passing day, I hated Adam Connor even more; how that was even possible…don’t ask me. It had somehow started to become a passion of mine.”

לאדם קונור יש ילד! סוף סוף גיבור ראשי שהמטען שלו מהעבר הוא לא אקסית בוגדנית, אבא מכה או אמא מסוממת. אדם מביא אתו לקשר ילד קטן בן חמש. לאורך כל הספר מודגשות תכונותיו האבהיות של אדם, דבר שידוע כממיס לבבות של נשים (במיוחד אם האבא חתיך כמו אדם). למרות שיש לי המון ביקורת לא חיובית על דמותו של איידן, בנו של אדם, חשוב לי לציין שנוכחותו של ילד בתמונה הוסיפה גוון מקורי ומעניין לספר, הסופרת הקפידה לשלב את האבהות כך שתדגיש את התכונות הטובות של אדם.


"Let's not play games, Lucy.
I want your heart and I will have it."

מה לא אהבתי:
ציינתי כבר שלוסי גרה אצל אוליב וג'ייסון מהספר הקודם, לוסי ואוליב חברות טובות ללא כל ספק, אבל בסצנות שבהן נכחו אוליב ולוסי יחד, הרגשתי שאוליב מקבלת הרבה יותר במה. כאילו אוליב היא הבת האהובה של הסופרת ועם כמה שלוסי אדירה, במפגש בניהן אוליב תמיד תזכה ליותר יחס מצד הסופרת. לדגומה, סצנה של מדידת שמלות, בה השקיעה הסופרת תיאורים ארוכים המפרטים כמה יפה יושבת השמלה על אוליב ולבסוף הוסיפה (כי בכל זאת, זה ספר על לוסי) שצבע השמלה של לוסי מחמיא לה. 
לדעתי יכול להיות שמי שלא קרא את הספר הראשון לא ירגיש את התחושה הזאת, אבל בתור אחת שקראה את שניהם - אוליב הייתה שם יותר מדי, בספר שלא שייך לה. 


“You can’t look at me like that.”
“Why not?”
“Because I’m not supposed to like you.”
“But I like you very much, Lucy.”

איידן, בנו בן החמש של אדם היה הדמות הכי לא אמינה בספר. נכון, אכן ילד חמוד וקטן, אבל בפועל לא מדובר בילד, מדובר בדובון אכפת-לי שכשלוחצים לו על הבטן הוא אומר משהו מביך וחמוד להחריד, שכל תפקידו הוא לקרב בין לוסי לאדם ולהיות חמוד. מבחינה ריאלית, הוא לא דיבר כמו ילד בן חמש, ועשה רושם שכל עיסוקו הוא ליצור סיטואציות בהן נאלץ אדם לפגוש את לוסי כי איידן רוצה. אז עד כמה שהתחברתי לעובדה שלאדם יש ילד, לא התחברתי לזה שהילד הוא בעצם דובון אכפת-לי. רציתי לראות את אדם מתמודד מול קשיים של הורות ובמיוחד הורות בזמן גירושין לא פשוטים, רציתי לראות את איידן, ילד שנקלע לגירושין מתוקשרים, חווה איזושהי התמודדות עם המצב. לצערי מצאתי את התחום הזה חסר מאד בספר.
אל תראו אותי ככה, אני אוהבת דובוני אכפת-לי, אני פשוט לא אוהבת שהם מתחזים לילדים במטרה לגרום לגיבורים הראשיים להיות יחד.


"She was our Lucy, Aiden's and mine."

אשתו של אדם, או יותר נכון האקסית שלו, אדוליין יאנג, גם היא שחקנית כמובן. הרגשתי שהסופרת מתאמצת כדי לגרום לנו לשנוא אותה. בכל פעם היא הוסיפה עוד רובד מרגיז נוסף לדמותה של אדוליין. הבעיה הייתה שזה פשוט לא היה אמין. אדם היה מאוהב בה, יש להם ילד, כנראה שיש בה גם דברים טובים. אבל נעשה מאמץ עצום להפוך אותה למכשפה מרשעת כדי להקל את מורכבות הסיטואציה (מלחמת משמרות כמובן). בעייני זה היה לא נכון, מעצבן, פוגע בעלילה ומאד לא אמין.


“This is a father fighting for what’s best for his son.”

אדם, אני לא מצליחה להחליט אם לשים אותו תחת "אהבתי" או תחת "לא אהבתי". מצד אחד, הוא שקט מאד ונשאר שקט גם לאורך הספר (תכונה שדווקא חיבבתי). מהצד השני הוא שחקן לוהט ואבא לוהט אפילו יותר. אבל... לפעמים הרגשתי שהדמות שלו מקבלת ומכילה מדי. הוא קיבל דברים מאד לא קלים בלי להתלבט או אפילו למצמץ. 
לא הצלחתי להבין מתי הוא התאהב בלוסי ולמה.
עוד משהו, סצנות הסקס מהצד שלו היו יבשות ביחס לסצנות מהצד של לוסי. והסופרת כבר הוכיחה שהיא יודעת לכתוב סצנות סקס מהצד של הגבר. אבל פה, ברגע שעברו אליו אחרי לוסי, הוא פשוט נעלם בצל שלה.


 “I’m just a boy…standing in front of a girl, asking her to love him.”

בשורה התחתונה,
אהבתי מאד. 
צחקתי, חייכתי, חיכתי לרגע שבו אקרא אותו שוב.
אני חושבת שהסופרת הצליחה להתעלות על עצמה ועל ספרה הקודם,
ואני ממליצה על הספר הזה בחום.
לדעתי רצוי (מאד) לקרוא את הספר על ג'ייסון ואוליב לפני, אבל זו לא חובה.

קריאה מהנה!



יום שישי, 29 בדצמבר 2017

נקודה רגישה - רוני לורן

בשלוש מילים - הסקס של מאסטרס (רק יותר סקסי...).

"האדם יוצא מדעתו כשהוא מאוהב." - זיגמונד פרויד

על הספר:
מרין היא חוקרת מיניות שמתחילה עבודה חדשה במרכז המטפל באנשים עם בעיות בתחום המיני. אבל ברגע בו היא מגלה שהאדם איתו תחלוק את האחריות על המחלקה הוא ד"ר דונבון ווסט, התמונה משתנה. שנים לאחר המפגש הראשון שלהם, מגיע המפגש הזה והם לא יודעים מה מצפה להם...
"עקרון העונג: הדחף האנושי להרבות הנאה ולהימנע מכאב."
דעתי עליו:
הספר הזה הכיל הרבה דברים שחסרו לי כבר הרבה זמן בתחום הספרים המתורגמים, הוא נכנס באלגנטיות למדף הספרים שלי וחיכה שאפתח אותו כדי שימלא את החסר, והנה מה שחשבתי עליו.
מה אהבתי:
הספר עוסק בסקס, אבל סוף סוף, ספר שעוסק בסקס בצורה אינטליגנטית, אפילו מדעית ולא הופך למשהו זול ומטריד. שני הגיבורים הם חוקרי מיניות, אנשים משכילים ומלומדים שמתעסקים בסקס מצד אחד בצורה קלינית ונקייה, אך מהצד השני כשזה נוגע למערכת היחסים בניהם, אפשר להגיד עליהם הרבה, אבל "קליני ונקי" זה לא בדיוק הקטע שלהם. 

״ספר ההמשך של 'כולם עושים קקי',״ צחקה.
״כן. 'כולם מזדיינים'.״

הסקס בספר הוא לאו דווקא של הגיבורים, הם מטפלים בכוכבי קולנוע עם התמכרות למין, נשים קרייריסטיות שלא מצליחות לפתח אינטימיות ועוד. אנו נחשפים לטיפולים שונים, לעבודה עם סרוגייט ועוד ועוד, אז כן - יש הרבה סקס, אבל זה לא הסקס שאני רגילה לקרוא עליו. זה פן טיפולי, שונה ומעניין. והעובדה שהמטופלים הם מפורסמים רק הופך את העסק ליותר מעניין.

"היא לא טיפוס שמשחק כדי להפסיד. למרות שהיתה לה תחושה שהערב אף אחד לא הולך להפסיד." 

ועוד קצת על סקס, הסקס של הגיבורים לוהט. הוא כתוב נפלא, הוא שונה, הוא אגרסיבי ויותר מהכול הוא חסר בושה. שניהם יודעים מה הם רוצים, מה יעשה להם טוב והם לא מתביישים לדרוש את זה. זה ללא כל ספק היה שינוי מרענן בנוף הרומנטיים של "אני יודע מה טוב לך יותר טוב ממך, והנה אני אעשה את זה ואת תהני", לא לא לא. למרות שיש להם יחסי שליטה ברורים במיטה, מרין יודעת מה היא רוצה וגם כשהיא בעמדת הנשלטת - היא תקבל את זה.

"״לא נראה לי שאני מסוגל להיות עדין.״
היא זרקה ראש לאחור וגנחה כשנשך את כתפה. ״יופי״." 

מרין דמות נהדרת, היא אישה חזקה, משכילה שעברה לא מעט בחייה. היא יודעת מה היא רוצה, היא יודעת מה היא אוהבת ויש לה ראש פתוח לרעיונות חדשים ונועזים. לאורך כל הספר מרין נשארה חזקה ונאמנה לעצמה. גם כשהיא הייתה "הנשלטת" מרין לא איבדה את עצמה לשנייה והשאירה אותי מרוצה שסוף סוף מצאתי גיבורה נשלטת חזקה :) .

"לא ברור לי למה גברים מכניסים לעצמם לראש שהם חייבים להציל אותנו. אנחנו מסתדרות מצוין בכוחות עצמנו. ואת, ד״ר ראש, בהחלט אינך עלמה במצוקה הזקוקה לעזרה."

דמויות המשנה מעולות, הן לא צפויות, אחיה של מרין (שגר איתה) הוא הומו מתבגר שעובר לא מעט שינויים בחייו, ישנו גם סרוגייט מקסים שחושף אותנו לתחום מאד מעניין בנושא הטיפול המיני, הוא דמות נהדרת מפני שהוא משרת את החשיפה לתחום הזה, בנוסף יש לו תפקיד מעניין וחשוב במערכת היחסים של מרין ודונבון ויותר מהכול - יש לו חיים אישיים סוערים ואנחנו זוכים לשמוע עליהם.

״אוי, מֶר, איך יכול להיות שאת כזאת מתחסדת? את הרי דוקטור לסקס, וכולך מסמיקה רק מהמחשבה שיש אנשים שבאמת עושים את זה. את מבינה כמה זה דפוק, נכון?״

הספר כתוב בגוף שלישי (דבר שאני אוהבת מאד), ומתורגם נפלא. מדובר באחד התרגומים הכי נכונים שיצא לי לקרוא לז'אנר הרומנטי. אפילו משחקי המילים המלוכלכים של הגיבורים עברו בצורה חלקה ומדויקת. שאפו.

מה לא אהבתי:
דמותו של דונבון נשארה בצללים לעומת דמותה של מרין. זה נכון שנחשפנו לכל מה שצריך לדעת עליו, אבל לא הצלחתי למצוא את עצמי מאוהבת או אפילו מסתקרנת לדעת מי הוא דונבון ווסט. אני מתקשה לשים את האצבע על מה בדיוק מנע ממני את החיבור ולא מצליחה למצוא משהו מסויים. פשוט לא התחברנו.

"היחסים היחידים שהצלחתי לא לדפוק היו עם ההורים שלי, וגם זה בגלל שהם מתו לפני שהספקתי.״

בהמשך לחוסר החיבור שלי אל דונבון, הוא קופץ לתוך הקשר עם מרין בצורה שהייתה לא אמינה בעייני. הוא בחור שמתקשה לקבל מחויבות בטח שלא כללים שאינו קבע בעצמו, והוא הסכים בלי למצמץ או להתלבט לשנייה. קפיצת ראש אל תוך בריכה שנוגדת את העקרונות שלך זה לא אקט אמין במיוחד...

"הוא לא ידע מה הוא רוצה, אבל הרכבת כבר דהרה קדימה. הוא שיתף פעולה עד שכבר לא היה מסוגל יותר." 

אין הרבה קלישאות בספר, אבל כשיש אז הן מגיעות במלוא עוצמתן. כגון: "אני לא יכול להתחייב למערכת יחסים רצינית, אני רוצה סקס בלבד." או כמו "בוא נקציב את היזיזות שלנו בזמן ולא נעמוד בו כי זה תמיד ככה בספרים" ושלא נדבר על "אני לא מביא בחורות לבית שלי, את הראשונה".

למרין יש עבר קשה אבל הרגשתי שחוזרים עליו שוב ושוב. כל פעם לפני החלטה, שינוי או סתם התלבטות חוזרים על סיפורה הקשה של מרין. הדבר לא תרם לעלילה החל מהחזרה השלישית בערך ודי התיש אותי.

"אבל אני אחכה לך. כי אני לא יכול אחרת. "
בשורה תחתונה,
מאד נהנתי. 
אני חושבת שמדובר בספר אינטליגנטי ושונה בנוף,
עם זאת הספר נשאר קליל זורם ולוהט (מאד לוהט).
ממליצה בחום!



יום שבת, 9 בדצמבר 2017

לאהוב את ג'ייסון ת'ורן - אלה מייז

תארי לעצמך שהחבר הכי טוב של אחיך הגדול, החבר הזה שהיית מאוהבת בו עד מעל הראש, החבר הזה שתמיד ראה בך את הילדה הקטנה והחמודה, החבר הזה הופך לכוכב סרטים ענק בהוליווד, והוא הולך לשחק בסרט שמבוסס על ספר רומנטי - שאת כתבת!

אוליב טיילור כתבה ספר רומנטי שהפך לרב מכר, הזכויות נקנו, הספר הולך להפוך לסרט. 
אך הכל משתנה כאשר אוליב מגלה שמי שישחק את הגיבור הראשי הוא לא אחר מאשר אהבת הנעורים שלה, ג'ייסון ת'ורן. 
ג'ייסון היה חברו הטוב ביותר של אחיה הגדול של אוליב, עד שיום אחד הוא פשוט נעלם... שנים לאחר מכן הפך לכוכב קולנוע אהוב ונערץ, המפגש המחודש בין השניים מציף נשכחות ושם העלילה רק מתחילה.

את הספר שמעתי באודיו באנגלית
דעתי עליו:
מה אהבתי:
טיימינג, אומרים שספר לא נבחן רק על פי התוכן שלו אלא גם לפי הזמן שבו קוראים אותו, ואין לתאר כמה הספר הזה התאים לי במצב בו הייתי. מדובר בסיפור אהבה קליל, מתוק, כייפי וזורם שכתוב טוב. אין בו הרבה חידושים או הפתעות, אבל הייתי בתקופה כל כך עמוסה וקשה שבה כל מה שרציתי הוא ספר שיקח אותי למקום אחר, רגוע ופשוט - הספר הזה עשה את זה בענק.

"This was our story from the very beginning, little one."

אוליב, הגיבורה הראשית, הייתה מתוקה, מעניינת, מצחיקה וכיפית. גם כילדה שמאוהבת עד מעל הראש בחבר הטוב של אחיה, גם כאישה בוגרת שכבשה את רשימות רבי המכר בזכות עצמה ובעיקר כמספרת הסיפור. היה כיף לשמוע את הצד שלה, לראות איך היא לא תמיד מקבלת את ההחלטה הרציונלית והנכונה, אבל תמיד צוחקת על עצמה אחרי זה. היא גיבורה כיפית, לא חזקה ולא סמרטוטה, אבל ללא כל ספק אחד שיודעת להחזיק ספר.

"You've been the best kind of heartache, Jason Thorn."

ג'יסון, הכוכב ההוליוודי שלא מפספס שום שעורריה תקשורתית, אי אפשר שלא להתאהב בו. כקוראת פיתחתי אליו סוג של התאהבות כפי שמפתחים עבור שחקן קולנוע כובש וחתיך. ההתאהבות שלי כקוראת בג'יסון המפורסם, אל מול התאהבותה של אוליב בג'יסון, חברו של אחיה הגדול, יצרה תרכובת מעניינת של רגשות שרק הוסיפו להנאה שבקריאת ספר כזה.

“She was seeing me, and maybe for the first time, I was seeing her too.”

מתח מיני והרבה ממנו, מי שעוקב אחרי הסקירות שלי יודע שאני לא חובבת של סקס שמתפרץ בתחילת הספר וממלא את רוב דפי הספר. אז במקרה הזה, המתח המיני נבנה ונבנה ונבנה עד שהוא מתפוצץ. הפיצוץ מגיע מאוחר יחסית, מה שמשאיר הרבה מקום לעלילה שלא כוללת סקס.
וכשהסקס מגיע, הוא כתוב נפלא. לוהט, טיפה מלוכלך ושוב, לוהט!

"I think I’m scared. To be that close to him, to fall in deeper. He already broke my heart once when I was just a kid."

הספר מתואר מנקודות המבט של אוליב ושל ג'יסון לסירוגין, דבר שאני מוצאת לעתים מעצבן. אבל פה המעברים היו נכונים מאד. באופן מפתיע, אהבתי את הצד של ג'יסון ובאופן עוד יותר מפתיע, אפילו אהבתי את סצנות הסקס מהצד שלו.

"Every time she looked into my eyes with her heart wide open, she was pulling me in deeper."

טוויסטים הומוריסטים, הספר מכיל לא מעט קלישאות (אספר על זה תחת מה שלא אהבתי), אבל איכשהו כשכבר הגעתי לשיא גלגולי העיניים מהקלישאה, הסופרת הצליחה להכניס טוויסט מצחיק ולא צפוי ומיד הצליחה לשבות אותי בחזרה.
אין המון הומור בספר, אבל כשיש, הוא מוצלח מאד.

דמויות המשנה בספר מקסימות! כל כך מקסימות שאחת מהן, לוסי, אפילו זכתה לספר משלה, To Hate Adam Connor, הדמויות מוסיפות פלפל לעלילה עם סיפורי צד מצחיקים ומפתיעים.

מה לא אהבתי:
הספר נוטה להיות צפוי מאד, ואני לא מדברת על "זה ספר רומנטי, ברור שהם יהיו ביחד בסוף", אני מדברת על רזולוציות קטנות יותר, על דיאלוגים שלמים שיכולתי לצפות, על אירועים שיכולתי לדקלם בעל פה בלי לקרוא את הספר בכלל. אמנם בלא מעט מהקטעים הוכנס טוויסט חמוד וכיפי, אבל אי אפשר להתחמק מכמה צפוי היה חלק לא קטן מהספר.

"F*ck me, but my little Olive-the same little girl I had protected from 
shitty bullies-was not so little anymore."

קלישאות, והרבה מהן. הספר רווי קלישאות מעייפות וחרושות, החל מ"החזה שלי גדול מדי! הוא בטוח לא יאהב אותו כי הוא גדול מדי!" ממשיך ל"אני כל כך שיכורה, אז אני אסמס לו, ואז הוא מגיע לקחת אותה כמו אביר על הסוס ומציל אותה מגבר מטריד" מתקדם ל"אני אצפה בפורנו כתחקיר לספר ואז הוא בדיוק יכנס בהפתעה" וכן, יש שם גם את קלישאת הנפילה המפורסמת. יותר מדי קלישאות שקצת מאסתי בהן.

“I missed you, little one. I didn’t even know how much until I saw you.” 

והחלק שהכי הפריע לי, איפה המשפחה של אוליב בכל הסיפור?! אוליב חוזרת לקשר עם הילד שגדל אצל המשפחה שלה, הילד שנעלם ולא השאיר עקבות, הילד שהוריה ראו בו כבן. איפה הם בכל הסיפור? הם מוזכרים פעם אחת בלבד וזה ממש לא מספיק. זה סוג של התעלמות מקושי שנוצר בעלילה (הרי האח המגונן היה צריך להיכנס לתמונה, ואז ג'יסון והאח היו צריכים להשלים פערים, שלא לדבר על השלמת הפערים מול המשפחה שגידלה אותו...), אז הסופרת פשוט התעלמה מכל הקטע הזה והחליטה להוציא את המשפחה מהספר. בעייני זה הזוי וזה חור ענק בעלילה.

ועוד משהו קטנטן, הכריכה די מעפנה. לא מייצגת את הספר או את העלילה ודי מבאסת. למרות שהפונטים ממש מגניבים, השילוב של To love באותיות המזכירות תאורה של חדר איפור עם Jason Thorn בפונט של חתימה של כוכב הלווידי.. רק התמונה לא מקורית ודי משעממת.

בשורה התחתונה,
מדובר ברומן חמוד, קליל, כיפי, לוהט וצפוי.
רווי קלישאות אבל ללא כל ספק מהנה מאד.
הוא מתאים לתקופות בהן מתחשק ספר קליל ומתוק.
לדעתי כדי להנות ממנו, חשוב להתאים אותו לתקופה עמוסה ועייפה ולהיעזר בו כסוג של מנוחה והפוגה.



יום שבת, 4 בנובמבר 2017

אני עדיין כאן - קללי אביט

פחות מ-200 עמודים, כמה עלילה אפשר להכניס בפחות מ200 עמודים? התשובה מפתיעה מאד, מפתיעה כמו הספר עצמו.

מסוג הספרים שכשפותחים אותם, לא יודעים למה לצפות. הכריכה לא מסגירה דבר, שם הספר נהדר, אבל מבינים את המשמעות שלו רק כאשר גולשים אל תוך העלילה.
איזו הפתעה נעימה!

"אני שואלת את עצמי עד מתי אוכל רק לשמוע. אני שואלת את עצמי אם יום אחד אתעורר סוף־סוף. " 

על הספר:
אלזה היא מטפסת הרים בת 29, אשר נקלעה למפולת שלגים שהותירה אותה בתרדמת ארוכה, אתם יכולים לקרוא לזה 'קומה' או פשוט להיות 'צמח'. היא מרותקת למיטתה ומחוסרת הכרה כבר שבועות רבים וארוכים. אבל משהו השתנה, אלזה התחילה לשמוע. היא שוכבת במיטה ולא מרגישה דבר, רק שומעת. 
טיבו מוצא עצמו בבית החולים בנסיבות מצערות מאד, אחיו נהג שיכור ודרס למוות שתי נערות. בלבול בחדרים בבית החולים מביא את טיבו אל חדרה של אלזה מחוסרת ההכרה
ומשם מתפתחת עלילה עדינה, יפהפייה ומיוחדת במינה.

"אני קליפה ריקה. לא, אני גרה בתוך קליפה ריקה."

הספר כתוב לסירוגין מנקודת מבטה של אלזה ומנקודת מבטו של טיבו.

"כבר עשרים שבועות אני לבד, אבל רק שישה שבועות אני מודעת לזה."

דעתי עליו:
מה אהבתי:
הספר הזה הוא אתגר מדהים לכותבת, חצי מהספר כתוב מעיניה הסגורות של בחורה בתרדמת. כמה כבר אפשר למתוח את העלילה? כמה ניתן לפרט, לגוון ולשנות, כשיש לך דמות שרק שומעת. אז פה הסופרת עשתה עבודה מופתית ויוצאת מן הכלל. התיאורים העדינים בהם השתמשה על מנת לתאר את מצבה של אלזה היו מדהימים. אלזה לא הייתה "הצמח" שציפיתי לו. נראה שהיא פיתחה סוג של אדישות למצב שלה. היא לא גמעה כל מילה שנאמרה לידה בשקיקה, היא הייתה ביקורתית כלפי המשפחה שלה. את האדישות היא הסבירה בכך שרק חוש השמיעה עובד, הרגשות (שהם לא יותר מתגובה כימית במוח) "לא עובדים". היא לא חשה בדבר, לא באופן פיזי ולא בדיוק באופן נפשי. עצם העובדה שהסופרת הצליחה להכניס אותנו לתוך הגוף הכל כך מוגבל הזה, ועם זאת עדיין לסחוף אותי לאורך כל הדרך, זה ללא כל ספק ראוי להערכה והערצה.

"אני משתוקקת למגע כמו שילדה קטנה משתוקקת לגלידת שוקולד."

סיפורו של טיבו, גם שם הסופרת יצרה לנו גיבור לא מושלם בכלל, אנו לא יודעים איך הוא נראה, אנו לא יודעים הרבה על עברו, ועדיין, חצי מהספר מסופר מהעיניים שלו. טיבו זועם על אחיו, האח שעלה על ההגה שיכור וגרם למותן של שתי נערות. הוא לא מוכן לבקר אותו והוא לא מתנצל על כך. יש לו חלל גדול בחיים, אבל הוא לא מסוג הגיבורים שמעוררים רחמים אצל הקורא. הוא לא מושלם, אפילו לא קרוב. ועדיין נוצר קליק ביני כקוראת הספר לבין טיבו.

"מה שאתה אומר זה שהיית רוצה שהיא תתעורר ושאחיך יהיה צמח?" 

התובנות של אלזה המגיעות דרך עיניה העצומות מובאות לנו בצורה מרתקת, בתיאורים מחושבים ומדויקים ובדרך התבוננות שונה ומאד ייחודית. חשיבותו של מגע נראית שונה ממה שהכרתי, הצורך באיש שיח ועם זאת חוסר ההתפשרות על רמת השיח. התחושה המפחידה על אימה של להיות כלואה בגוף שלך בלי שאף אחד יודע שאת עדיין שם.
התענגתי על כל מילה.

"לא. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה. בינתיים, אני עדיין כאן. אני שומעת. והיום אני חיה ואני רוצה להשאיר זאת כך." 

הדילמה הקשה, מה עושים עם אנשים בתרדמת כשנגמרות התקוות? איך מקבלים את זה? האם מנתקים מהמכשירים ושמים קץ לסבל? האם ממשיכים להיאחז באחוז הקטן שטוען שיש עוד סיכוי שמשהו ישתנה?
הדילמה הקשה מוצגת לנו דרך עיניהם של אנשים שונים המקיפים את אלזה החל מרופאים, משפחה, חברים ועד לאדם שבמקרה נכנס לחדרה של אלזה ומצא שם מפלט.

"הם חושבים שאני אבודה לגמרי. גם ההורים שלי מתחילים לוותר."

באופן מפתיע (אם נתחשב בעובדה שאחת משתי הדמויות הראשיות בתרדמת) אפשר להגיד שבספר הזה יש סיפור אהבה.

"מהבוקר אני כמעט באופוריה מהמחשבה שאני עומד לחזור לחדר הזה בבית החולים. זה לא נורמלי. אני חוזר על המילים ברצף. זה לא נורמלי. זה לא נורמלי. זה לחלוטין לא נורמלי להתרגש מביקור אצל חולה שלא זזה, שלא מרגישה, שלא חושבת ושלא מדברת, קל וחומר כשאני בכלל לא מכיר אותה. "

ואי אפשר להשמיט את העובדה שיש פה ספר קצרצר וכל כך מדויק. זו בדיוק המשמעות של להוציא את המקסימום ממילים. לא צריך הרבה מילים כדי ליצור משהו מיוחד, צריך לבחור מילים איכותיות בסדר הנכון. 

"אני מעדיף להישאר בבורותי ולא לדעת דבר. כשאיני יודע דבר, אני יכול לשמור על התקווה. והתקווה היא הדבר היחיד שגורם לי להמשיך הלאה." 

מה לא אהבתי?
עד העמודים האחרונים של הספר, אם הייתם שואלים אותי מה אני לא אוהבת, התשובה שלי הייתה "אני לא אוהבת את זה שאין עוד ספרים מתורגמים של הסופרת הזו". 
אבל לצערי בעמודים האחרונים של הספר התרחשו כמה אירועים שקצת פגעו בהנאה שלי.
אפרט לכם ללא ספוילרים, מבטיחה.

" כל מי שהיה מבקש ממני להסביר את המצב היה קובע שאני מטורף"

מערכת היחסים הספק מקסימה ספק מטרידה שנרקמת בין טיבו לבין אלזה ה"צמח" התקדמה בצעדים כל כך עדינים ונכונים, עד שהיא לא. ואז ממקסימה היא עברה למטרידה. וזה קרה בצורה לא טבעית, בקצב לא נכון וזה בהחלט גרם לי לחוש מוטרדת.

"לכולם יש לב, טיבו. השאלה היא רק מה עושים בו."

בכללי העלאת קצב העלילה לקראת העמודים האחרונים פגעה ברצף הכל כך נכון לאורך כל הספר. האמינות (מוזר להשתמש במילה אמינות על ספר שנכתב מעיניה של צמח) נפגעה והתחלתי להרגיש לא נח במהלך הקריאה. 

למזלי זה קרה בעמודים האחרונים בלבד.

"גם אם זה יקרה רק חצי שנייה לפני שנפשי תכבה לנצח, אני רוצה לסובב את הראש ולפקוח את העיניים." 

בשורה התחתונה,
ספר מעולה, שובר מוסכמות, מקורי וכובש.
יצירה מעניינת ומדויקת, עם 20 עמודים אחרונים שלא עולים בקנה אחד עם שאר היצירה.
אהבתי.

"אני לא תופסת איך ייתכן שרופאים שרוצים להציל חיים נעשים אדישים לגמרי כלפי מותו המתוכנן של מישהו."


יום שני, 23 באוקטובר 2017

13 סיבות למה - 13 Reasons Why - ביקורת סדרה

13 סיבות, 13 פרקים, מתוכם סבלתי מ11 פרקים שלמים. אז למה? והאם זה היה שווה?




על הסדרה:
הסדרה מבוססת על הספר 13 סיבות שיצא בשנת 2007 והפך לרב מכר. 
האנה בייקר, תיכוניסטית, מתאבדת. אין מכתב, אין סיבה ברורה, אז למה? 
האנה הכינה 13 קלטות (שמעתם נכון, קלטות כאלה ששמים בטייפ), כל קלטת היא סיבה למה היא בחרה לשים קץ לחייה.
הקלטות עוברות בין המעורבים והמוזכרים בהן ותיבת פנדורה חשוכה ואפלה נפתחת.
כריכה הספר בעברית

איך הגעתי לצפות בסדרה?

ראשית, כפי שכבר ציינתי, היא מבוססת על ספר, דבר שכמנהלת קבוצת ספרים מיד משך את תשומת לבי.
שנית, חברה טובה שלי צפתה בסדרה וסכמה אותה ב"את צריכה לראות אותה, אבל את צריכה חברה שתתמוך בך. לא אחת שתחזיק לך את היד כשהעלילה מסתבכת, אלא אחת שתגיד לך להמשיך כשלא תביני למה את צופה בדבר הזה מלכתחילה". זה היה נשמע לי כמו המשפט הקבוע "אני בעמוד 100 והספר לא מתקדם, להמשיך?", אני תמיד זו שקופצת ועונה "את לא עובדת בשביל הספר! לכי לקרוא משהו שיעשה לך טוב במקום לבזבז זמן על זה"... והנה נפלתי, כי כנראה שזה מה שהייתי צריכה לעשות גם פה.
אה, והסדרה הייתה אמורה להיות סרט. השחקנית הראשית הייתה אמורה להיות סלינה גומז, אך לבסוף רכשה נטפליקס את הזכויות וסלינה גומז הפכה למפיקה.



דעתי על הסדרה:
מה אהבתי בסדרה:
אהבתי את ההצגה של החברה האמריקאית בגיל התיכון, כל כך הרבה סטיגמות הוצגו שם בצורה כואבת ונכונה.
העדפת הספורטאים, הצגתם כאלילים שיכולים לעשות מה שרק ירצו. הדבר הזכיר לי את המקרה הקשה בו אנס ספורטאי מצטיין בחורה שיכורה, והספורטאי "זכה" לעונש של חצי שנה בכלא בלבד, העונש הוקל מפני ש.. הוא ספורטאי וזה יכול להרוס לו את הקריירה. אז כן, הספורטאים והשליטה הבורטאלית שלהם במסדרות בית הספר מוצגים שם באופן נפלא.

אהבתי את הצגת תופעת הבריונות, תופעה שמוכרת לצערי לא רק בארה"ב. הסדרה מציגה איך דבר קטן ובריוני מתחיל כדור שלג הרסני. לאורך כל הסדרה נחשפת בהדרגה הבריונות אליה נשפה האנה אך מסתבר שהיא לא הקרבן היחיד.

אהבתי את ההפקה, נטפליקס זה סוג של חותמת איכות. אני יודעת שגם אם לא אתחבר לתכנים ההפקה תהיה מדויקת, היא לא תהיה בומבסטית, היא תראה את בית הספר בדיוק כפי שהוא, היא תבחר שחקנים שיתאימו - וכך היה.




ואיך אפשר להתעלם מהמסר הכל כך חשוב? למעשים שלנו יש השלכות, צריך להיות ערניים לאחר.

ועכשיו למה שלא אהבתי:
דמותה של האנה, לאורך 10 פרקים מצטיירת האנה כדרמה קווין, כבחורה שבחרה לסיים את חייה בצורה כל כך דרמטית, שאפשר לעשות עליה סדרה. היא רוצה שישתמשו בקלטות, במפות, בטכנולוגיות ישנות שקשה להשיג. היא רוצה שאנשים יתאמצו בשבילה
ו10 מתוך 13 הסיבות היו נראות לי קשות, אבל בטח שלא מספיק קשות כדי לסיים את החיים. פקפקתי בשפיות שלה והאמת, שממש נמאס לי להקשיב לה.




את הסדרה אנו רואים דרך עיניו של קליי, חבר טוב של האנה שמקבל לידיו את הקלטות. הוא יודע שהקלטת שלו צפויה להגיע (חייבים לשמוע לפי הסדר והוא לא יודע מה מספר הקלטת שלו) והפחד גורם לו לנהוג בצורה שלא תאר לעצמו שינהג בה. אבל מה הבעיה בזה? הבעיה הייתה הסודיות הכל כך אמריקאית ומעצבנת. אנשים כבר שמעו את הקלטות, אבל איש לא מוכן לגלות לקליי (או לנו) מה צפוי. כולם מתנהגים כאילו הם מסתירים משהו, כולם דיסקרטיים ומעצבנים. הכל כל כך שקרניות קטנות ויפות שפשוט לא יכולתי לשלוט על גלגולי העיניים שלי. לכולם יש סודות, הסודות של האנה הרגו אותה. אבל למה אני צריכה לסבול את כל הדרמה המאולצת והכל כך שטחית הזאת?! 

פערים בדמותה של האנה, האנה בחרה במשהו לא טבעי, משהו שנוגד את טבע האדם, היא פגעה בעצמה וסיימה את חייה. אז נכון, טבעי שהיא לא תהיה עקבית, טבעי שלא נבין אותה עד הסוף, אחרי הכל, אנחנו עוד כאן. אבל יחסיה עם הוריה למשל, היו לא עקביים לדעתי. מצד אחד, היא מנסה להגן עליהם מפני הסבל שלה. מהצד השני, היא רואה בהם מקום מבטחים אך לבסוף היא מתאבדת ולא משאירה להם שום מסר. האם זה כדי להגן עליהם? לא יודעת איך הראש שלה עובד, אבל לדעתי יש פה סתירה. ההורים סובלים כל כך מפני שלא זכו לדעת מה גרם לבתם לסיים את חייה. האם זו הגנה? לדעתי זו עוד דרמה של הסדרה.

את כל האשמותיה היא מפילה על החברים שלה, על האנשים שהקיפו אותה. דברים קטנים שהולכים ומצטברים אבל עדיין - לא מספיק קשים. רק בשני הפרקים האחרונים מבינים מה באמת היה אקורד הסיום במנגינת המוות שלה, מה באמת הוביל אותה לצעד הקיצוני הזה. ושוב, למה? 
אם רציתם שאצפה בסדרה שהפאנץ' מגיע רק בסוף, תנו לי סיבות להמשיך. עד אותו הרגע סיימתי כל פרק בגלגול עיניים עייף ומאוכזב.

דמויות המשנה, הייתם חושבים שאם יש 13 קלטות, על בערך 13 דמויות אז דמויות המשנה צריכות להיות עמוקות ומרתקות. אז אכן כך היה, בפרק בו התעסקו בדמות מסוימת נגלו רבדים מרתקים שלה. אבל, ויש אבל גדול, עד הפרק בו התעסקו בדמות המשנה, הדמות הייתה שטחית, משעממת וכמובן מאד סודית (כי אי אפשר בלי לשמור סודות), אחרי הפרק שהתעסק בדמות, היא חזרה להיות שטחית וסודית, חובה להיות סודיים.



האטיות של העלילה הוציאה אותי מדעתי. כל פרק מתמקד בקלטת, קליי אדם שברירי אשר מאזין לאט לאט לקלטות. בין לבין אנו זוכים להפסקות בסגנון של אנשים מסתודדים ויש להם סודות, אבל לא נגלה לכם מה הם. או להפסקות של "אני לא יכול לעזור לך קליי, תקשיב לקלטות". עד שקליי מתחיל לעשות משהו בהפסקות בין הקלטות, אני כבר במיטה, עוצרת את הפרק והולכת לישון בתקווה שהעיניים שלי לא יתקעו למעלה אחרי שגלגלתי אותן כל כך הרבה.

שני הפרקים האחרונים שפכו אור על כל הסודיות, על כל הקלטות.
שני הפרקים האחרונים היו מעולים.
ונחשו מה, הסוף פתוח.


עונה חדשה תצא באביב של 2018.

יכול להיות שאצפה בה בתקווה שהסדרה תמשיך מאיפה שעצרה, מהחלק בו העלילה משתפרת. אבל הפעם כנראה שאעצור באמצע.

לצורך הבהרה, 
אני לא מזלזלת בדברים שעברה האנה,
אני לא מזלזלת בחשיבות של המודעות שמעלה הסדרה הזאת,
אני לא מזלזלת בהתאבדויות.
מה שכן, זה שלא אהבתי את הביצוע של הסדרה הזאת, לא אהבתי את העלילה, לא התחברתי לדמויות ולא הרגשתי את הדחף להמשיך ולצפות.

לסיכום,
מסר חשוב,
הפקה טובה,
אבל הסדרה, בינונית מינוס לעיתים גם בלתי נסבלת.



יום ראשון, 1 באוקטובר 2017

הנשף - אנה הופ

מי משוגע ומי לא?
איך הוא יוכיח שהוא לא משוגע? הוא מוקף משוגעים, האם זה הופך אותו למשוגע?
איך מטפלים במשוגעים? האם ניתן לתקן אותם?
ומי בכלל קובע שמי שמחליט, אינו משוגע בעצמו?

״גן האנושות רווי עשבים שוטים... טיפוח לעולם לא יהפוך אותם לפרחים״.




על הספר:
השנה היא 1911, אלה פיי מוצאת עצמה במוסד לחולי נפש בפאתי אדמות הבור של יורקשייר, אנגליה. במוסד קיימת הפרדה בין גברים ונשים ואפליה קשה בתנאים בהם הם חיים. מדי שבוע מטופלי המוסד נפגשים לנשף ריקודים ברחבה המפוארת, שם פוגשת אלה בג'ון.
אך לא מדובר פה רק בסיפור אהבה, אלא גם בסוגיות הקשות של טיפול רפואי בחולי הנפש.
הסיפור מסופר בגוף שלישי משלוש נקודות מבט, של אלה, מטופלת חדשה במוסד, ג'ון, מטופל ותיק במחלקה הסגורה, וצ'רלס, רופא זוטר בעל שאיפות מטרידות.


"איפה אני?"
"במוסד לחולי נפש שרסטון." צבע עיניה של קלם היה כחול שקט ורגוע. "למה, איפה חשבת שאת?"


דעתי על הספר:
את הספר כתבה אנה הופ, שמסתבר שמעבר להיותה כותבת מוכשרת, היא גם שחקנית. אנו אמורים לזהות אותה מהסדרה "דוקטור הו".
הספר מרגיש ראלי בצורה קצת מטרידה, וגם לעניין הזה יש הסבר, סבא רבא-רבא של אנה הופ, בילה תקופה ארוכה מחייו במוסד הזה. אנה עשתה מחקר מעמיק ומרתק (היא מפרטת עליו בסוף הספר) ובדרך כה ייחודית ומרתקת, היא שואבת אותנו לתוך עולמו האפל של מוסד שרסטון.

"בכל פינה עלה באפה אותו ריח עז של סבון ומתחתיו משהו נוסף, משהו שאינו כשורה."

מה אהבתי:
הדרך בה מסופר לנו הסיפור, אנה בחרה שלוש נקודות מבט מרתקות שמציגות לנו תמונה כללית מרתקת של המוסד מכל כיווניו. דמותה של אלה פיי, אשה מהמעמד הנמוך ביותר המובלת למוסד כאשר היא חפה מפשע. היא לומדת את אגף הנשים לראשונה, וכך גם אנחנו.
ג'ון, מטופל כבר שנתיים במחלקה הסגורה של הגברים, הווי שונה לגמרי, תנאים אחרים ודרך התמודדות שונה לחלוטין עם המצב.
צ'רלס, רופא זוטר במוסד, תחילה לא הבנתי למה השקפתו כה חשובה, אבל כמה שטעיתי. הוא עובר תהליך כמעט מפחיד. הוא זה שמציג בפנינו את השאלה הקשה של הספר "מי משוגע, ומי מחליט מי משוגע?".

"אולי לך יש זמן למחשבות בטלות על הצורה הטובה ביותר לשיפור חיי המטופלים שלנו, אבל אני, לעומת זאת, עסוק מכדי לעודד הסחות דעת כאלה."

סוגיות הטיפול, אחד מהדברים החזקים ביותר בספר לטעמי, הוא הדרך בה מתמודד הצוות הרפואי עם המשוגעים. אנו עדים לסצנות קשות של התעלמות, אדישות ואטימות. אך מנגד, עולה שוב ושוב סוגיית העיקור. נושא שבהחלט לקח חלק משמעותי בשיח החברתי בתקופה זו. האם לוקים בנפשם רשאים להתרבות? האם זה גנטי? האם החברה בדרכה להפוך לחברה חלשה ולקויה בגלל אותם לוקים בנפשם?
את הסוגיה אנו חווים מעיניו של צ'רלס, אשר מחזיק בדעה אחת, אך שומר על ראש פתוח גם לדעה האחרת. בעייני דרך ההצגה של הסוגיה הזאת הייתה כמעט גאונית

"אני בקושי יודע לקרוא, אבל אפילו אני לא כזה מטומטם לחשוב שלא מסמנים אותנו כמו כבשים."

מי משוגע? השאלה הזאת עולה שוב ושוב לאורך הקריאה בספר. איך קובעים מיהו אדם משוגע? איך קובעים שמי שקבע את זה, הוא אינו משוגע? הבלבול הקשה הזה בין הצדדים יוצר אצל הקורא סוג של דיסוננס. אי אפשר להתחמק מהמחשבות המורכבות האלו לאורך הקריאה.

"אלה ידעה מה זה אומר להתנהג יפה. היא ידעה זאת מגיל צעיר. להתנהג יפה זה לשרוד"

האהבה שנוצרת כנגד כל הסיכויים, אהבה מוקפת בטירוף ותלויה בטירוף. אנה וג'ון. האהבה מפתחת לאט ונכון, בהתאם למגבלות ולהפרדות הקשות. החשיפה אטית זה לזו, וכך גם לקורא. 

"זו מחלה מדבקת ומסוכנת, התקווה."

כבר השתמשתי במושג "כמעט גאוני", אולי היה נכון לקרוא לזה "גאונות עדינה". משפט לא נפוץ בקרבי. יש בספר הזה כמה רבדים. ניתן לקרוא אותו כסיפור אהבה מקסים כנגד כל הסיכויים, ניתן לקרוא אותו כשחזור היסטורי מטריד, ניתן להתעמק בסוגיות הקשות שעולות לאורכו - ובכל אחד מהרבדים האלה, תמצאו את עצמכם נהנים.
המילה "גאונות" כבדה מדי, אבל הספר הזה בהחלט עושה משהו גאוני.

"אמה הייתה הדבר הראשון שאהבה, ומאז היא ניסתה בכל מאודה שלא לאהוב שום דבר. אבל היא לא הצליחה לעצור בעצמה."

התרגום, השפה, המשלב. שוב אני מוצאת את עצמי מהללת את עבודתו של שי סנדיק כמתרגם ואת העבודה של ההוצאה. מעבר לבחירה המופלאה של הספר המטריף הזה (השימוש במילה "מטריף" מאד מתאימה פה..), העיבוד שנעשה לו מדהים. החל מהכריכה שמעוצבת מספיק טוב כדי למשוך את העין, אבל מכילה בתוכה קריצות לתוכנו של הספר, ועד תרגומי השירים והערות המתרגם. תענוג לקרוא.

מה לא אהבתי:
אני תמיד משתדלת לחלק את הסקירות שלי למה שאהבתי ומה שלא, כך יותר נח לקורא לבחור לדעתי. אבל אני יושבת ותוהה, מה לא אהבתי?

"לקח לשניהם יום לחפור קבר אחד: עומק של שלושה מטרים וחצי כדי שאפשר יהיה להכניס לתוכו רבים ככל האפשר."

אולי רציתי עוד קצת מאלה וג'ון, אבל מהצד השני - הרומן העדין שנבנה בניהם היה כה מדויק...

"ג'ון שתק. מה הוא יכול לומר? שההימנעות מהנשף הייתה הבחירה היחידה שעוד נותרה בידיו?"

אולי רציתי עוד מצ'רלס, הדמות שחשבתי שהיא כה שולית עד שפתאום חשיבותה הכתה בי?

"אבל המוסד לא היה כלא. מטרת הטיפול לא הייתה ענישה אלא שיקום."

אולי רציתי פשוט לדבר עם מישהו. הספר מציג סוגיות כה מורכבות, ומצאתי את עצמי מתחבטת בהן. אולי הייתי צריכה עוד פרספקטיבה?

"את יודעת שאת צריכה להמר כדי להשיג את מה שאת רוצה, נכון? אז מה את מוכנה להפסיד?"

יכול להיות שרציתי עוד מתיאורי הטירוף שאנה הופ מתארת בצורה כה יוצאת דופן. היא יכולה ליצור סצנה שתגרום לצמרמורת בכל הגוף, להציג את הטירוף על כל גווניו. אין ספק שרציתי עוד מזה.

" "הראש שלי. הראש רותח. הראש שלי רותח, הראש שלי, הראש שלי." הדוברת שלחה שוב ושוב את ידה לראשה ותלשה שערות. חלקים בקרקפתה היו כה קרחים שהם הבהיקו. בחיקה נח קן שיער סבוך."

אני לא מצליחה להצביע על משהו שלא אהבתי, אני יכולה להגיד שכמו כל ספר שמעלה דילמות כה מורכבות, סיימתי אותו עם רצון לעוד. סיימתי אותו אבל הוא ממשיך לדבר בתוכי.

"היא נמצאת כאן זמן רב מדי ועכשיו היא משוגעת. היא המציאה דברים כדי להרגיש יותר טוב, ואיש לא יבוא לחלץ אותה למרות הכול."

בשורה התחתונה,
אפשר לקרוא אותו כסיפור אהבה,
כספר פילוסופי, כשחזור היסטורי.
נהנתי מכל מילה בו.
ממליצה בחום!