יום שבת, 4 בנובמבר 2017

אני עדיין כאן - קללי אביט

פחות מ-200 עמודים, כמה עלילה אפשר להכניס בפחות מ200 עמודים? התשובה מפתיעה מאד, מפתיעה כמו הספר עצמו.

מסוג הספרים שכשפותחים אותם, לא יודעים למה לצפות. הכריכה לא מסגירה דבר, שם הספר נהדר, אבל מבינים את המשמעות שלו רק כאשר גולשים אל תוך העלילה.
איזו הפתעה נעימה!

"אני שואלת את עצמי עד מתי אוכל רק לשמוע. אני שואלת את עצמי אם יום אחד אתעורר סוף־סוף. " 

על הספר:
אלזה היא מטפסת הרים בת 29, אשר נקלעה למפולת שלגים שהותירה אותה בתרדמת ארוכה, אתם יכולים לקרוא לזה 'קומה' או פשוט להיות 'צמח'. היא מרותקת למיטתה ומחוסרת הכרה כבר שבועות רבים וארוכים. אבל משהו השתנה, אלזה התחילה לשמוע. היא שוכבת במיטה ולא מרגישה דבר, רק שומעת. 
טיבו מוצא עצמו בבית החולים בנסיבות מצערות מאד, אחיו נהג שיכור ודרס למוות שתי נערות. בלבול בחדרים בבית החולים מביא את טיבו אל חדרה של אלזה מחוסרת ההכרה
ומשם מתפתחת עלילה עדינה, יפהפייה ומיוחדת במינה.

"אני קליפה ריקה. לא, אני גרה בתוך קליפה ריקה."

הספר כתוב לסירוגין מנקודת מבטה של אלזה ומנקודת מבטו של טיבו.

"כבר עשרים שבועות אני לבד, אבל רק שישה שבועות אני מודעת לזה."

דעתי עליו:
מה אהבתי:
הספר הזה הוא אתגר מדהים לכותבת, חצי מהספר כתוב מעיניה הסגורות של בחורה בתרדמת. כמה כבר אפשר למתוח את העלילה? כמה ניתן לפרט, לגוון ולשנות, כשיש לך דמות שרק שומעת. אז פה הסופרת עשתה עבודה מופתית ויוצאת מן הכלל. התיאורים העדינים בהם השתמשה על מנת לתאר את מצבה של אלזה היו מדהימים. אלזה לא הייתה "הצמח" שציפיתי לו. נראה שהיא פיתחה סוג של אדישות למצב שלה. היא לא גמעה כל מילה שנאמרה לידה בשקיקה, היא הייתה ביקורתית כלפי המשפחה שלה. את האדישות היא הסבירה בכך שרק חוש השמיעה עובד, הרגשות (שהם לא יותר מתגובה כימית במוח) "לא עובדים". היא לא חשה בדבר, לא באופן פיזי ולא בדיוק באופן נפשי. עצם העובדה שהסופרת הצליחה להכניס אותנו לתוך הגוף הכל כך מוגבל הזה, ועם זאת עדיין לסחוף אותי לאורך כל הדרך, זה ללא כל ספק ראוי להערכה והערצה.

"אני משתוקקת למגע כמו שילדה קטנה משתוקקת לגלידת שוקולד."

סיפורו של טיבו, גם שם הסופרת יצרה לנו גיבור לא מושלם בכלל, אנו לא יודעים איך הוא נראה, אנו לא יודעים הרבה על עברו, ועדיין, חצי מהספר מסופר מהעיניים שלו. טיבו זועם על אחיו, האח שעלה על ההגה שיכור וגרם למותן של שתי נערות. הוא לא מוכן לבקר אותו והוא לא מתנצל על כך. יש לו חלל גדול בחיים, אבל הוא לא מסוג הגיבורים שמעוררים רחמים אצל הקורא. הוא לא מושלם, אפילו לא קרוב. ועדיין נוצר קליק ביני כקוראת הספר לבין טיבו.

"מה שאתה אומר זה שהיית רוצה שהיא תתעורר ושאחיך יהיה צמח?" 

התובנות של אלזה המגיעות דרך עיניה העצומות מובאות לנו בצורה מרתקת, בתיאורים מחושבים ומדויקים ובדרך התבוננות שונה ומאד ייחודית. חשיבותו של מגע נראית שונה ממה שהכרתי, הצורך באיש שיח ועם זאת חוסר ההתפשרות על רמת השיח. התחושה המפחידה על אימה של להיות כלואה בגוף שלך בלי שאף אחד יודע שאת עדיין שם.
התענגתי על כל מילה.

"לא. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה. בינתיים, אני עדיין כאן. אני שומעת. והיום אני חיה ואני רוצה להשאיר זאת כך." 

הדילמה הקשה, מה עושים עם אנשים בתרדמת כשנגמרות התקוות? איך מקבלים את זה? האם מנתקים מהמכשירים ושמים קץ לסבל? האם ממשיכים להיאחז באחוז הקטן שטוען שיש עוד סיכוי שמשהו ישתנה?
הדילמה הקשה מוצגת לנו דרך עיניהם של אנשים שונים המקיפים את אלזה החל מרופאים, משפחה, חברים ועד לאדם שבמקרה נכנס לחדרה של אלזה ומצא שם מפלט.

"הם חושבים שאני אבודה לגמרי. גם ההורים שלי מתחילים לוותר."

באופן מפתיע (אם נתחשב בעובדה שאחת משתי הדמויות הראשיות בתרדמת) אפשר להגיד שבספר הזה יש סיפור אהבה.

"מהבוקר אני כמעט באופוריה מהמחשבה שאני עומד לחזור לחדר הזה בבית החולים. זה לא נורמלי. אני חוזר על המילים ברצף. זה לא נורמלי. זה לא נורמלי. זה לחלוטין לא נורמלי להתרגש מביקור אצל חולה שלא זזה, שלא מרגישה, שלא חושבת ושלא מדברת, קל וחומר כשאני בכלל לא מכיר אותה. "

ואי אפשר להשמיט את העובדה שיש פה ספר קצרצר וכל כך מדויק. זו בדיוק המשמעות של להוציא את המקסימום ממילים. לא צריך הרבה מילים כדי ליצור משהו מיוחד, צריך לבחור מילים איכותיות בסדר הנכון. 

"אני מעדיף להישאר בבורותי ולא לדעת דבר. כשאיני יודע דבר, אני יכול לשמור על התקווה. והתקווה היא הדבר היחיד שגורם לי להמשיך הלאה." 

מה לא אהבתי?
עד העמודים האחרונים של הספר, אם הייתם שואלים אותי מה אני לא אוהבת, התשובה שלי הייתה "אני לא אוהבת את זה שאין עוד ספרים מתורגמים של הסופרת הזו". 
אבל לצערי בעמודים האחרונים של הספר התרחשו כמה אירועים שקצת פגעו בהנאה שלי.
אפרט לכם ללא ספוילרים, מבטיחה.

" כל מי שהיה מבקש ממני להסביר את המצב היה קובע שאני מטורף"

מערכת היחסים הספק מקסימה ספק מטרידה שנרקמת בין טיבו לבין אלזה ה"צמח" התקדמה בצעדים כל כך עדינים ונכונים, עד שהיא לא. ואז ממקסימה היא עברה למטרידה. וזה קרה בצורה לא טבעית, בקצב לא נכון וזה בהחלט גרם לי לחוש מוטרדת.

"לכולם יש לב, טיבו. השאלה היא רק מה עושים בו."

בכללי העלאת קצב העלילה לקראת העמודים האחרונים פגעה ברצף הכל כך נכון לאורך כל הספר. האמינות (מוזר להשתמש במילה אמינות על ספר שנכתב מעיניה של צמח) נפגעה והתחלתי להרגיש לא נח במהלך הקריאה. 

למזלי זה קרה בעמודים האחרונים בלבד.

"גם אם זה יקרה רק חצי שנייה לפני שנפשי תכבה לנצח, אני רוצה לסובב את הראש ולפקוח את העיניים." 

בשורה התחתונה,
ספר מעולה, שובר מוסכמות, מקורי וכובש.
יצירה מעניינת ומדויקת, עם 20 עמודים אחרונים שלא עולים בקנה אחד עם שאר היצירה.
אהבתי.

"אני לא תופסת איך ייתכן שרופאים שרוצים להציל חיים נעשים אדישים לגמרי כלפי מותו המתוכנן של מישהו."


יום שני, 23 באוקטובר 2017

13 סיבות למה - 13 Reasons Why - ביקורת סדרה

13 סיבות, 13 פרקים, מתוכם סבלתי מ11 פרקים שלמים. אז למה? והאם זה היה שווה?




על הסדרה:
הסדרה מבוססת על הספר 13 סיבות שיצא בשנת 2007 והפך לרב מכר. 
האנה בייקר, תיכוניסטית, מתאבדת. אין מכתב, אין סיבה ברורה, אז למה? 
האנה הכינה 13 קלטות (שמעתם נכון, קלטות כאלה ששמים בטייפ), כל קלטת היא סיבה למה היא בחרה לשים קץ לחייה.
הקלטות עוברות בין המעורבים והמוזכרים בהן ותיבת פנדורה חשוכה ואפלה נפתחת.
כריכה הספר בעברית

איך הגעתי לצפות בסדרה?

ראשית, כפי שכבר ציינתי, היא מבוססת על ספר, דבר שכמנהלת קבוצת ספרים מיד משך את תשומת לבי.
שנית, חברה טובה שלי צפתה בסדרה וסכמה אותה ב"את צריכה לראות אותה, אבל את צריכה חברה שתתמוך בך. לא אחת שתחזיק לך את היד כשהעלילה מסתבכת, אלא אחת שתגיד לך להמשיך כשלא תביני למה את צופה בדבר הזה מלכתחילה". זה היה נשמע לי כמו המשפט הקבוע "אני בעמוד 100 והספר לא מתקדם, להמשיך?", אני תמיד זו שקופצת ועונה "את לא עובדת בשביל הספר! לכי לקרוא משהו שיעשה לך טוב במקום לבזבז זמן על זה"... והנה נפלתי, כי כנראה שזה מה שהייתי צריכה לעשות גם פה.
אה, והסדרה הייתה אמורה להיות סרט. השחקנית הראשית הייתה אמורה להיות סלינה גומז, אך לבסוף רכשה נטפליקס את הזכויות וסלינה גומז הפכה למפיקה.



דעתי על הסדרה:
מה אהבתי בסדרה:
אהבתי את ההצגה של החברה האמריקאית בגיל התיכון, כל כך הרבה סטיגמות הוצגו שם בצורה כואבת ונכונה.
העדפת הספורטאים, הצגתם כאלילים שיכולים לעשות מה שרק ירצו. הדבר הזכיר לי את המקרה הקשה בו אנס ספורטאי מצטיין בחורה שיכורה, והספורטאי "זכה" לעונש של חצי שנה בכלא בלבד, העונש הוקל מפני ש.. הוא ספורטאי וזה יכול להרוס לו את הקריירה. אז כן, הספורטאים והשליטה הבורטאלית שלהם במסדרות בית הספר מוצגים שם באופן נפלא.

אהבתי את הצגת תופעת הבריונות, תופעה שמוכרת לצערי לא רק בארה"ב. הסדרה מציגה איך דבר קטן ובריוני מתחיל כדור שלג הרסני. לאורך כל הסדרה נחשפת בהדרגה הבריונות אליה נשפה האנה אך מסתבר שהיא לא הקרבן היחיד.

אהבתי את ההפקה, נטפליקס זה סוג של חותמת איכות. אני יודעת שגם אם לא אתחבר לתכנים ההפקה תהיה מדויקת, היא לא תהיה בומבסטית, היא תראה את בית הספר בדיוק כפי שהוא, היא תבחר שחקנים שיתאימו - וכך היה.




ואיך אפשר להתעלם מהמסר הכל כך חשוב? למעשים שלנו יש השלכות, צריך להיות ערניים לאחר.

ועכשיו למה שלא אהבתי:
דמותה של האנה, לאורך 10 פרקים מצטיירת האנה כדרמה קווין, כבחורה שבחרה לסיים את חייה בצורה כל כך דרמטית, שאפשר לעשות עליה סדרה. היא רוצה שישתמשו בקלטות, במפות, בטכנולוגיות ישנות שקשה להשיג. היא רוצה שאנשים יתאמצו בשבילה
ו10 מתוך 13 הסיבות היו נראות לי קשות, אבל בטח שלא מספיק קשות כדי לסיים את החיים. פקפקתי בשפיות שלה והאמת, שממש נמאס לי להקשיב לה.




את הסדרה אנו רואים דרך עיניו של קליי, חבר טוב של האנה שמקבל לידיו את הקלטות. הוא יודע שהקלטת שלו צפויה להגיע (חייבים לשמוע לפי הסדר והוא לא יודע מה מספר הקלטת שלו) והפחד גורם לו לנהוג בצורה שלא תאר לעצמו שינהג בה. אבל מה הבעיה בזה? הבעיה הייתה הסודיות הכל כך אמריקאית ומעצבנת. אנשים כבר שמעו את הקלטות, אבל איש לא מוכן לגלות לקליי (או לנו) מה צפוי. כולם מתנהגים כאילו הם מסתירים משהו, כולם דיסקרטיים ומעצבנים. הכל כל כך שקרניות קטנות ויפות שפשוט לא יכולתי לשלוט על גלגולי העיניים שלי. לכולם יש סודות, הסודות של האנה הרגו אותה. אבל למה אני צריכה לסבול את כל הדרמה המאולצת והכל כך שטחית הזאת?! 

פערים בדמותה של האנה, האנה בחרה במשהו לא טבעי, משהו שנוגד את טבע האדם, היא פגעה בעצמה וסיימה את חייה. אז נכון, טבעי שהיא לא תהיה עקבית, טבעי שלא נבין אותה עד הסוף, אחרי הכל, אנחנו עוד כאן. אבל יחסיה עם הוריה למשל, היו לא עקביים לדעתי. מצד אחד, היא מנסה להגן עליהם מפני הסבל שלה. מהצד השני, היא רואה בהם מקום מבטחים אך לבסוף היא מתאבדת ולא משאירה להם שום מסר. האם זה כדי להגן עליהם? לא יודעת איך הראש שלה עובד, אבל לדעתי יש פה סתירה. ההורים סובלים כל כך מפני שלא זכו לדעת מה גרם לבתם לסיים את חייה. האם זו הגנה? לדעתי זו עוד דרמה של הסדרה.

את כל האשמותיה היא מפילה על החברים שלה, על האנשים שהקיפו אותה. דברים קטנים שהולכים ומצטברים אבל עדיין - לא מספיק קשים. רק בשני הפרקים האחרונים מבינים מה באמת היה אקורד הסיום במנגינת המוות שלה, מה באמת הוביל אותה לצעד הקיצוני הזה. ושוב, למה? 
אם רציתם שאצפה בסדרה שהפאנץ' מגיע רק בסוף, תנו לי סיבות להמשיך. עד אותו הרגע סיימתי כל פרק בגלגול עיניים עייף ומאוכזב.

דמויות המשנה, הייתם חושבים שאם יש 13 קלטות, על בערך 13 דמויות אז דמויות המשנה צריכות להיות עמוקות ומרתקות. אז אכן כך היה, בפרק בו התעסקו בדמות מסוימת נגלו רבדים מרתקים שלה. אבל, ויש אבל גדול, עד הפרק בו התעסקו בדמות המשנה, הדמות הייתה שטחית, משעממת וכמובן מאד סודית (כי אי אפשר בלי לשמור סודות), אחרי הפרק שהתעסק בדמות, היא חזרה להיות שטחית וסודית, חובה להיות סודיים.



האטיות של העלילה הוציאה אותי מדעתי. כל פרק מתמקד בקלטת, קליי אדם שברירי אשר מאזין לאט לאט לקלטות. בין לבין אנו זוכים להפסקות בסגנון של אנשים מסתודדים ויש להם סודות, אבל לא נגלה לכם מה הם. או להפסקות של "אני לא יכול לעזור לך קליי, תקשיב לקלטות". עד שקליי מתחיל לעשות משהו בהפסקות בין הקלטות, אני כבר במיטה, עוצרת את הפרק והולכת לישון בתקווה שהעיניים שלי לא יתקעו למעלה אחרי שגלגלתי אותן כל כך הרבה.

שני הפרקים האחרונים שפכו אור על כל הסודיות, על כל הקלטות.
שני הפרקים האחרונים היו מעולים.
ונחשו מה, הסוף פתוח.


עונה חדשה תצא באביב של 2018.

יכול להיות שאצפה בה בתקווה שהסדרה תמשיך מאיפה שעצרה, מהחלק בו העלילה משתפרת. אבל הפעם כנראה שאעצור באמצע.

לצורך הבהרה, 
אני לא מזלזלת בדברים שעברה האנה,
אני לא מזלזלת בחשיבות של המודעות שמעלה הסדרה הזאת,
אני לא מזלזלת בהתאבדויות.
מה שכן, זה שלא אהבתי את הביצוע של הסדרה הזאת, לא אהבתי את העלילה, לא התחברתי לדמויות ולא הרגשתי את הדחף להמשיך ולצפות.

לסיכום,
מסר חשוב,
הפקה טובה,
אבל הסדרה, בינונית מינוס לעיתים גם בלתי נסבלת.



יום ראשון, 1 באוקטובר 2017

הנשף - אנה הופ

מי משוגע ומי לא?
איך הוא יוכיח שהוא לא משוגע? הוא מוקף משוגעים, האם זה הופך אותו למשוגע?
איך מטפלים במשוגעים? האם ניתן לתקן אותם?
ומי בכלל קובע שמי שמחליט, אינו משוגע בעצמו?

״גן האנושות רווי עשבים שוטים... טיפוח לעולם לא יהפוך אותם לפרחים״.




על הספר:
השנה היא 1911, אלה פיי מוצאת עצמה במוסד לחולי נפש בפאתי אדמות הבור של יורקשייר, אנגליה. במוסד קיימת הפרדה בין גברים ונשים ואפליה קשה בתנאים בהם הם חיים. מדי שבוע מטופלי המוסד נפגשים לנשף ריקודים ברחבה המפוארת, שם פוגשת אלה בג'ון.
אך לא מדובר פה רק בסיפור אהבה, אלא גם בסוגיות הקשות של טיפול רפואי בחולי הנפש.
הסיפור מסופר בגוף שלישי משלוש נקודות מבט, של אלה, מטופלת חדשה במוסד, ג'ון, מטופל ותיק במחלקה הסגורה, וצ'רלס, רופא זוטר בעל שאיפות מטרידות.


"איפה אני?"
"במוסד לחולי נפש שרסטון." צבע עיניה של קלם היה כחול שקט ורגוע. "למה, איפה חשבת שאת?"


דעתי על הספר:
את הספר כתבה אנה הופ, שמסתבר שמעבר להיותה כותבת מוכשרת, היא גם שחקנית. אנו אמורים לזהות אותה מהסדרה "דוקטור הו".
הספר מרגיש ראלי בצורה קצת מטרידה, וגם לעניין הזה יש הסבר, סבא רבא-רבא של אנה הופ, בילה תקופה ארוכה מחייו במוסד הזה. אנה עשתה מחקר מעמיק ומרתק (היא מפרטת עליו בסוף הספר) ובדרך כה ייחודית ומרתקת, היא שואבת אותנו לתוך עולמו האפל של מוסד שרסטון.

"בכל פינה עלה באפה אותו ריח עז של סבון ומתחתיו משהו נוסף, משהו שאינו כשורה."

מה אהבתי:
הדרך בה מסופר לנו הסיפור, אנה בחרה שלוש נקודות מבט מרתקות שמציגות לנו תמונה כללית מרתקת של המוסד מכל כיווניו. דמותה של אלה פיי, אשה מהמעמד הנמוך ביותר המובלת למוסד כאשר היא חפה מפשע. היא לומדת את אגף הנשים לראשונה, וכך גם אנחנו.
ג'ון, מטופל כבר שנתיים במחלקה הסגורה של הגברים, הווי שונה לגמרי, תנאים אחרים ודרך התמודדות שונה לחלוטין עם המצב.
צ'רלס, רופא זוטר במוסד, תחילה לא הבנתי למה השקפתו כה חשובה, אבל כמה שטעיתי. הוא עובר תהליך כמעט מפחיד. הוא זה שמציג בפנינו את השאלה הקשה של הספר "מי משוגע, ומי מחליט מי משוגע?".

"אולי לך יש זמן למחשבות בטלות על הצורה הטובה ביותר לשיפור חיי המטופלים שלנו, אבל אני, לעומת זאת, עסוק מכדי לעודד הסחות דעת כאלה."

סוגיות הטיפול, אחד מהדברים החזקים ביותר בספר לטעמי, הוא הדרך בה מתמודד הצוות הרפואי עם המשוגעים. אנו עדים לסצנות קשות של התעלמות, אדישות ואטימות. אך מנגד, עולה שוב ושוב סוגיית העיקור. נושא שבהחלט לקח חלק משמעותי בשיח החברתי בתקופה זו. האם לוקים בנפשם רשאים להתרבות? האם זה גנטי? האם החברה בדרכה להפוך לחברה חלשה ולקויה בגלל אותם לוקים בנפשם?
את הסוגיה אנו חווים מעיניו של צ'רלס, אשר מחזיק בדעה אחת, אך שומר על ראש פתוח גם לדעה האחרת. בעייני דרך ההצגה של הסוגיה הזאת הייתה כמעט גאונית

"אני בקושי יודע לקרוא, אבל אפילו אני לא כזה מטומטם לחשוב שלא מסמנים אותנו כמו כבשים."

מי משוגע? השאלה הזאת עולה שוב ושוב לאורך הקריאה בספר. איך קובעים מיהו אדם משוגע? איך קובעים שמי שקבע את זה, הוא אינו משוגע? הבלבול הקשה הזה בין הצדדים יוצר אצל הקורא סוג של דיסוננס. אי אפשר להתחמק מהמחשבות המורכבות האלו לאורך הקריאה.

"אלה ידעה מה זה אומר להתנהג יפה. היא ידעה זאת מגיל צעיר. להתנהג יפה זה לשרוד"

האהבה שנוצרת כנגד כל הסיכויים, אהבה מוקפת בטירוף ותלויה בטירוף. אנה וג'ון. האהבה מפתחת לאט ונכון, בהתאם למגבלות ולהפרדות הקשות. החשיפה אטית זה לזו, וכך גם לקורא. 

"זו מחלה מדבקת ומסוכנת, התקווה."

כבר השתמשתי במושג "כמעט גאוני", אולי היה נכון לקרוא לזה "גאונות עדינה". משפט לא נפוץ בקרבי. יש בספר הזה כמה רבדים. ניתן לקרוא אותו כסיפור אהבה מקסים כנגד כל הסיכויים, ניתן לקרוא אותו כשחזור היסטורי מטריד, ניתן להתעמק בסוגיות הקשות שעולות לאורכו - ובכל אחד מהרבדים האלה, תמצאו את עצמכם נהנים.
המילה "גאונות" כבדה מדי, אבל הספר הזה בהחלט עושה משהו גאוני.

"אמה הייתה הדבר הראשון שאהבה, ומאז היא ניסתה בכל מאודה שלא לאהוב שום דבר. אבל היא לא הצליחה לעצור בעצמה."

התרגום, השפה, המשלב. שוב אני מוצאת את עצמי מהללת את עבודתו של שי סנדיק כמתרגם ואת העבודה של ההוצאה. מעבר לבחירה המופלאה של הספר המטריף הזה (השימוש במילה "מטריף" מאד מתאימה פה..), העיבוד שנעשה לו מדהים. החל מהכריכה שמעוצבת מספיק טוב כדי למשוך את העין, אבל מכילה בתוכה קריצות לתוכנו של הספר, ועד תרגומי השירים והערות המתרגם. תענוג לקרוא.

מה לא אהבתי:
אני תמיד משתדלת לחלק את הסקירות שלי למה שאהבתי ומה שלא, כך יותר נח לקורא לבחור לדעתי. אבל אני יושבת ותוהה, מה לא אהבתי?

"לקח לשניהם יום לחפור קבר אחד: עומק של שלושה מטרים וחצי כדי שאפשר יהיה להכניס לתוכו רבים ככל האפשר."

אולי רציתי עוד קצת מאלה וג'ון, אבל מהצד השני - הרומן העדין שנבנה בניהם היה כה מדויק...

"ג'ון שתק. מה הוא יכול לומר? שההימנעות מהנשף הייתה הבחירה היחידה שעוד נותרה בידיו?"

אולי רציתי עוד מצ'רלס, הדמות שחשבתי שהיא כה שולית עד שפתאום חשיבותה הכתה בי?

"אבל המוסד לא היה כלא. מטרת הטיפול לא הייתה ענישה אלא שיקום."

אולי רציתי פשוט לדבר עם מישהו. הספר מציג סוגיות כה מורכבות, ומצאתי את עצמי מתחבטת בהן. אולי הייתי צריכה עוד פרספקטיבה?

"את יודעת שאת צריכה להמר כדי להשיג את מה שאת רוצה, נכון? אז מה את מוכנה להפסיד?"

יכול להיות שרציתי עוד מתיאורי הטירוף שאנה הופ מתארת בצורה כה יוצאת דופן. היא יכולה ליצור סצנה שתגרום לצמרמורת בכל הגוף, להציג את הטירוף על כל גווניו. אין ספק שרציתי עוד מזה.

" "הראש שלי. הראש רותח. הראש שלי רותח, הראש שלי, הראש שלי." הדוברת שלחה שוב ושוב את ידה לראשה ותלשה שערות. חלקים בקרקפתה היו כה קרחים שהם הבהיקו. בחיקה נח קן שיער סבוך."

אני לא מצליחה להצביע על משהו שלא אהבתי, אני יכולה להגיד שכמו כל ספר שמעלה דילמות כה מורכבות, סיימתי אותו עם רצון לעוד. סיימתי אותו אבל הוא ממשיך לדבר בתוכי.

"היא נמצאת כאן זמן רב מדי ועכשיו היא משוגעת. היא המציאה דברים כדי להרגיש יותר טוב, ואיש לא יבוא לחלץ אותה למרות הכול."

בשורה התחתונה,
אפשר לקרוא אותו כסיפור אהבה,
כספר פילוסופי, כשחזור היסטורי.
נהנתי מכל מילה בו.
ממליצה בחום!



יום שני, 25 בספטמבר 2017

סיפורה של שפחה - מרגרט אטווד

סיימתי את הספר לפני כמעט שלושה שבועות, אהבתי אותו ונהנתי ממנו. אבל המכה הגיעה שבועיים אחרי שסיימתי, מילה קטנה שנאמרה בשיחה עם חברה גרמה לספר להכות בי בכל עצמתו. מאותו הרגע, אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש.

"שוב נכשלתי, לא עמדתי בציפיותיהם של אחרים, שנהיו הציפיות שלי עצמי." 



"כמה קל להמציא אנושיוּת, לכל אחד. איזה פיתוי זמין."

על הספר:
שלפרד הייתה בחורה נורמלית, בזוגיות מאושרת, אפילו הייתה לה ילדה קטנה וקריירה. עד היום בו הפכה אמריקה לרפובליקת גלעד החשוכה. לשלפרד הממשל לא הותיר הרבה ברירה, היא הוכיחה את פוריותה (שהייתה מצרך נדיר בימים ההם) בכך שילדה את ביתה, לכן הפכה שלפרד לשפחה. היא שייכת למפקד ותכליתה היחידה היא ללדת למפקד ורעייתו ילד. אל תטעו, היא לא שפחת שמטרתה לענג את המפקד, היא רחם עם רגליים שנועד ללדת וללדת וללדת.

"אנחנו רחם מהלך על שתיים, זה הכול: כלֵי קיבול מקודשים, גביעי קודש ניידים."

דעתי על הספר:
מכירים את משל הצפרדע? אם תשים צפרדע במחבת רותחת, היא תקפוץ משם מיד, אבל אם תחמם את המחבת לאט לאט לאט הצפרדע תישאר, היא לא תבחין בסכנה, היא תתרגל לעליה האטית בטמפרטורה ולא תנסה להימלט, ובסופו של דבר תתבשל ותמות.


הספר הזה הוא סוג של משל צפרדע, הוא ביקורת כואבת ונוקבת עלינו כחברה. הוא דיסטופיה ראלית להפליא, תסריט אחר למציאות מפחידה שיכול להתרחש בכל רגע.

"עכבר במבוך חופשי ללכת לכל מקום כל עוד הוא בתוך המבוך." 

מה אהבתי:
הכתיבה של הסופרת יוצאת דופן, יש לה תיאורים כל כך קטנים המתארים מציאות גדולה. היא יכולה לתאר את אופייה של גיבורה ע"י תיאור הדרך בה היא מכבה את הסיגריה שלה. בהתחלה קשה להתרגל לכתיבה, קשה לראות עולם גדול דרך פרטים קטנים. אבל כשזה קרה..הנשימה נעתקת. העצמה שבכתיבה שלה עוצרת נשימה.

"אנחנו כלי קיבול, רק מה שבתוך גופנו יש לו חשיבות. החלק החיצוני יכול להתקשות ולהתקמט, מבחינתם, כמו קליפת אגוז.

הביקורת החבויה בכל פינה, שלטון שמטיל הגבלות על נשים, למשל הגבלה על הפלות. נשמע מוכר באופן מטריד נכון? לא סתם הפך ספר שנכתב ב1985 לסדרה דווקא עכשיו. הספר משמש כקריאת אזהרה לשלטון חשוך אשר חודר אט אט לתוך חברתנו. בדיוק כמו הצפרדע, הגבלה אחר הגבלה עד שנהיה כבר מאוחר מדי.

"הוא אמר מילה אסורה. עקרים. רשמית, כבר אין גברים עקרים. יש רק נשים פוריות ונשים עקרות, זה החוק." 

שלפרד, הגיבורה הראשית, אישה שבגלל נסיבות כה מצערות נגררה לתפקיד הנורא של שפחה. היא כנה, לפעמים היא מאבדת את עצמה בשלטון, שוכחת מה היה פעם. לפעמים היא נזכרת ומכאיבה לקורא עם הכאב שלה, עם הגעגוע. והיא נלחמת בדרך היחידה שהיא רואה, היא שורדת. 

"כן, גברתי, אמרתי שוב, כי שכחתי. היו פעם בובות, לילדות קטנות, שהיו מדברות כשמשכו בחוט בגבן, וחשבתי שאני נשמעת כמותן, צליל חדגוני, קול של בובה" 

ובהקשר של ההישרדות, הספר הזה לא הפסיק להזכיר לי את השואה. מעבר לחלקי הדמיון הברורים בהם כת בעלת אמונות קיצוניות משתלטת על לאום שלם, מעבר לאובדן הדמוקרטיה ולמיעוט שנפגע (במקרה הזה נשים פוריות במעמד מסוים הן המיעוט שנפגע), התפקידים שנקבעו מראש לכל אכלוסיה, או במקרה שלנו "היעוד הטבעי" של נשים (ללדת וללדת וללדת), עולה הנושא - למה לא השיבו מלחמה?
או בהקבלה לשואה, למה היהודים הלכו כצאן לטבח? למה הם לא השיבו מלחמה?
דמותה של שלפרד עונה על כול השאלות האלו... היא מורידה את הראש בתקווה שהסערה תעבור מעליה. היא נאחזת באמונה שאם היא תהיה בסדר, יהיה בסדר. היא מאבדת את עצמה בניסיון הקשה לשרוד.

" אני רוצה להמשיך לחיות, בכל צורה. אני מוותרת על גופי מרצון, לשימושם של אחרים."

גיבורי המשנה, זה מדהים איך הצליחה אטווד לבנות אוסף מגוון כל כך, של דמויות שונות כל כך וכולן עמוקות, מעניינות ותורמות לעלילה. היא מראה לנו שפחה מרדנית, היא מראה לנו רעייה שמתקשה להשלים עם המציאות, היא מראה לנו מאמינים עיוורים במשטר ומראה גם את ההפך המוחלט - המורדים. כל דמות בספר בעלת משמעות אדירה וחושפת אותנו לפן אחר של המשטר הגלעדי וההתמודדות אתו.

"יכול להיות שהוא רוצה ממני משהו, איזה רגש, איזו הכרה שגם הוא בן אדם, שהוא לא רק תרמיל זרעים ותו לא."

הסוד חבוי בפרטים הקטנים, לפעמים הפרטים כל כך קטנים שרק בדיעבד הבנתי את התרומה שלהם לעלילה. למשל סצנה בה מוצגת זנות כחופש. ובמובנים רבים, במשטר הגלעדי - זנות היא אכן חופש. 
למשטר לא סתם קוראים גלעד, השם גלעד קשור לדמות התנ"כית של יפתח הגלעדי "וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה, וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת-יִפְתָּח".
בגדי השפחה לא סתם אדומים, להכול יש משמעות. אטווד זורעת את הזרעים בראשו של הקורא, והם מתעוררים ללא כל התרעה מוקדמת, בזמנים שלא תוכננו מראש. משפט אחד יכול לזרוק אותי למעמקי הספר שוב.

"הוא כרך את זרועותיו סביבי. היינו אומללים שנינו. איך יכולנו לדעת שהיינו מאושרים, אפילו אז? הרי היה לנו לפחות זה: זרועות, כרוכות סביב."

התרגום משובח, נהנתי מכל מילה, מכל הערה של המתרגמת. ללא כל ספק תרגום יוצא דופן.

"מה שהתפללנו לו היה ריקנות, כדי שנהיה ראויות להתמלא: בחסד, באהבה, בהתנזרות, בזרע ובתינוקות."

הסוף גאוני. לא ארחיב כמובן. אבל הוא היה כמו תבלין שונה, טעם שמעולם לא הרגשתי, מקורי, מעניין ומיוחד.

מה לא אהבתי:
הקריאה בספר לא פשוטה. הסיפור מתואר בגוף ראשון ומשלב זיכרונות מכל מיני שלבים בעברה של הגיבורה. לדעתי עד אמצע הספר מצאתי את עצמי מגששת אחרי הסברים, נואשת לתמונה כללית יותר. עד אמצע הספר, אנו חוקרים את העולם החדש והעלילה כמעט ולא זזה. עיניה של השפחה מכוסות משני הצדדים כפי שמכסים את עיניו של סוס על מנת שלא יסתכל לצדדים, וכך אנו רואים את העולם החדש, במקטעים קטנים.

"זה היה כמו להיות במעלית שהכבל שלה השתחרר. ליפול, ליפול, ולא לדעת מתי תבוא החבטה." 

תתי סיפורים פתוחים, הסיפור כתוב בגוף ראשון, ולכן ישנם סיפורים כמו למשל היעלמות של מישהו, שישארו לנצח באפלה. הרי הגיבורה לעולם לא תדע מה עלה בגורלו, הסיפור מסופר מעיניה, לכן גם אנחנו לעולם לא נדע. מצד אחד, יש בזה אלמנט מעניין שמשדר לנו את האימה של המשטר הנורא, אך מהצד השני, רציתי לדעת והמידע חסר לי.

עוד מעיניה של הגיבורה, מכיוון שאנו רואים רק את מה שהיא מכירה, נעלמת מעינינו אכלוסיה חשובה וגדולה, מעמד הביניים. לא הצלחתי לשים את מעמד הביניים בשום מקום בעולם החדש שנוצר. מצד אחד, זה לא חשוב לסיפורה של שלפרד. מהצד השני, כשאני קוראת דיסטופיה אני אוהבת לחשוב - איפה אני הייתי אם זה היה קורה. ונכון לעכשיו, לא הצלחתי למקם את עצמי על המפה ברפובליקת גלעד.

"את לא יכולה לשלוט ברגשות שלך, אמרה פעם מוירה, אבל בהתנהגות שלך את יכולה לשלוט."

בשורה התחתונה,
אין לי מילים שיסכמו את החוויה שחוויתי, בעיקר בגלל שאני עדיין חווה את החוויה הזו.
ספר שמשאיר חותם ולא עוזב,
ביקורת נוקבת ומצמררת, קריאה לא פשוטה בכלל.

הולכת לראות את הסדרה,
אחזור עם עדכונים.

אסיים בציטוט נפלא מהספר: "את הגיהינום אנחנו יוצרים בעצמנו."








יום ראשון, 10 בספטמבר 2017

אלף נשיקות - טילי קול

ישנם ספרים ששמם הולך לפניהם, כאלה ששמעתי עליהם כשרק יצאו באנגלית והשיח עליהם עלה שוב ושוב גם לאחר שעבר זמן מצאתם.
הספר הזה הוא כזה, לא קראתי אף ביקורת שלא הכילה את המילה "בכיתי" ותהיתי האם מדובר במסחטת דמעות או במשהו מעבר.



על הספר:
רוּן (Rune) קריסטיאנסן עוזב את ביתו בנורווגיה בגיל 5 ועובר עם משפחתו לעיירה השקטה בלוסום גרוב בג'ורג'יה. רון בן החמש פוגש בפופי ושם מתחיל המסע שלהם, או כמו שפופי קוראת לזה, הרפתקה. 
פופי קיבלה כירושה מסבתה צנצנת ובה אלף נשיקות מנייר, כל אירוע מיוחד שיקרה בחייה של פופי ויכלול נשיקה שגרמה לליבה כמעט להתפוצץ יכנס לצנצנת.
אך לא הכל מושלם כפי שהוא נראה.. ואהבתם של פופי ורון נקטעת באכזריות.
*חשוב לציין שרוב הספר מתרחש כאשר הגיבורים בני 17*



את הספר קראתי בעברית ושמעתי באנגלית לסירוגין 

דעתי עליו:
אתחיל בחלק הקשה, 
לא בכיתי. אבל הלב שלי כמעט התפוצץ.
אני לא בוכה כשעצוב לי, אני בוכה כשאני עצבנית. זה לא היה המצב פה.. לכן לא ירדו דמעות. אבל הלב שלי כאב. כל כך כאב. 

מה אהבתי:
נתחיל מהחיצוניות, הכריכה של הספר מקסימה. אהבתי את הכריכה האמריקאית אבל לדעתי הכריכה הישראלית הרבה יותר יפה. היא משדרת את אופי הספר בצורה מדויקת. שאפו.

התרגום, כפי שכתוב למעלה, את הספר הזה קראתי בצורה קצת מוזרה. שמעתי אודיו באנגלית ולסירוגין קראתי בעברית. למה? כי נהגתי הרבה וספר אודיו הוא פתרון מושלם לפקקים. אבל רציתי להמשיך לקרוא גם בלילות... שם אין תחליף לטאבלט. אז אני יכולה להעיד - התרגום מתאים לספר, אלמנטים קטנים וחשובים נשמרו והמעבר בין השפות היה פשוט וזורם. שוב, שאפו.

הקריינים, האודיו מורכב משני קריינים, גבר עם מבטא נורווגי נפלא שמקריא את הצד של רון ואישה שמקריאה את פופי. שניהם נהדרים, במיוחד הקריין של רון. 

האהבה של פופי ורון, בעייני למרות העלילה שהייתה לספר ולמרות העליות והמורדות.. הכל נופל אל מול האהבה המטורפת של השניים האלה. אנו פוגשים אותם בגיל 5 לאחר מכן בגיל 8, בגיל 15 ולבסוף בגיל 17. אני לא יודעת איך הסופרת הצליחה לרקום אהבה כל כך מתוקה בלי לפגוע באופי של הגיבורים. האהבה שם כל כך חזקה שלפעמים הרגשתי כאילו היא יוצאת מתוך הלב שלי. אם היה משהו שגרם לעיניים שלי להתמלא דמעות (בלי שהדמעות ירדו כמובן) זה היה עוצמת האהבה ששרפה אותי מבפנים. לא הנסיבות, לא הקשיים, האהבה של השניים האלה יוצאת דופן.

העובדה שאין בספר בכלל תיאורי סקס, הוא מתוק מאד אבל עוסק בנושאים לא מתוקים בכלל... כוחה של נשיקה הופך חזק מאי פעם. יש משהו צנוע ומינימלי בגישה הזאת. גם הנשיקות לא מתוארות בצורה גרפית, אבל אפשר להרגיש אותן בכל הגוף, כאילו אתם אלה שחווים אותן.

הגישה האופטימית של הגיבורים, ההתמודדות של הגיבורים עם הקשיים היא התמודדות לא פשוטה, והסופרת נותנת לנו נקודת מבט שונה להתמודדות עם קשיים. נקודת המבט הזאת בהחלט מרעננת ושונה. ולמרות הבגרות של ההתמודדות הנדרשת, הגיבורים לא מרגישים מבוגרים ממה שהם. 

מה לא אהבתי:
אילוץ, גם בתקציר הספר זה מופיע: "מדוע הנערה שהייתה חצי מנשמתו, שהבטיחה לחכות בנאמנות לשובו, ניתקה עמו כל קשר בלי שום הסבר?". ואני שואלת למה? 
למה הספר הנפלא הזה היה צריך ליפול לבור ה"אני אתנתק ממנו כדי להגן עליו?".
הספר מכיל תכנים כל כך כואבים וקשים, הפרידה המאולצת הזאת לא הייתה הכרחית. הספר יכל להיות עצמתי וכואב בדיוק באותה המידה גם בלי הנתק ההזוי הזה. ישנם ספרים רבים מהז'אנר הרומנטי שמשתמשים בתירוץ ה"אפרד ממנו כדי להגן עליו" על מנת לייצר דרמה, על מנת למלא עלילה די ריקה בסוג של אקשן זול. אבל זה לא המצב בספר הזה. בספר הזה יש עלילה, יש כאב, יש דרמה - אז למה להכניס את הפרידה המאולצת הזאת?
המזל הגדול פה, הוא שבאמת הנתק הוא חלק קטן, וכשמדלגים מעליו הספר חוזר לעצמו.
האקשן האמתי בכלל מתחיל אחרי הנתק, ולדעתי העלילה יכלה למלא בקלות את הספר גם בלי לאלץ נתק שבעייני מאד לא תאם את הדמויות ואופי הספר.

דברים יכולים להפתר, אתם רק צריכים לדבר. בהמשך לבעיות המאולצות בסיפור, בעיות נוספות נוצרו כי אנשים לא מדברים. הורים שומרים סודות, חברים שומרים סודות, פופי שומרת סודות ועוד ועוד. שוב, אני לא חושבת שהספר היה נפגע או חסר אם אנשים פשוט היו מדברים ואומרים מה הבעיה או מה עתיד לבוא.

קונספט הנשיקות, למה חוויות טובות בחיים חייבות לבוא עם נשיקות? למה אי אפשר פשוט לאגור 1000 חוויות שחלקן יהיו גם נשיקות (ולמה דווקא עם גבר? מי אמר שזה הקטע שלה? למי שלא יודע לספר באנגלית קוראים A Thousand Boy Kisses). זה מאד התאים לסיפור, בזה אין לי ספק. זה חומר משובח לסרט, בזה אין לי ספק. אבל הגישה הזאת של אירועים טובים = אירועים בהם היית עם גבר שאוהב אותך, פחות תואמת את האני מאמין שלי.


האם מדובר בספר נוער?
הגיבורים הם נערים, אין שם תכנים של מבוגרים. 
אבל שימו לב, הסיפור קשה!
לדעתי הוא כן מתאים לנוער, אבל לטווח הגילים המבוגר יותר של הנוער.
אני יודעת שכנערה באזור גיל 15, הייתי נהנית ממנו מאד. 

לסיכום,
למרות שמדובר בספר שלא תואם את הטעם שלי, גיל הגיבורים הוא כזה שאני פחות מתחברת אליו, הנושאים העצובים האלה הם נושאים שפחות מדברים אליי, הקיטש שמלווה את הספר גם הוא לא בדיוק כוס התה שלי... אבל...

אהבתי את הספר, אהבתי את האהבה, אהבתי את הקריינים, אהבתי את הכתיבה, אהבתי את הכריכה.
אבל, לא אמליץ עליו לכל אחד.

שימו לב שהוא כואב וקשה. זה לא משהו שאפשר להתחמק ממנו, אתם צריכים להיות מוכנים לזה כשאתם ניגשים לספר. אני מכירה לא מעט אנשים שהכיוון הזה בספרים פחות מתאים להם, וזה לגיטימי ובסדר.
צריך לדעת מה מתאים לכם והאם אתם מוכנים שיכאב לכם.
זה מה שיפה בספרים מהסוג הזה.. אם הם לא מתאימים לכולם - יש בהם משהו מיוחד ושונה, וזה בדיוק המקרה פה.

יום שבת, 12 באוגוסט 2017

קולו של ארצ'ר - מיה שרידן

עוד אחד מהספרים שחיכו וחיכו בנייד, עד שתורגמו לעברית ואז לא נותרה לי ברירה אלא לקרוא אותם.
את הספר הזה שמעתי באודיו באנגלית וזה מה שחשבתי עליו.



על הספר:
ברי פרסקוט חווה אירוע טראומתי קשה, חייה משתנים והיא בורחת. 
כאשר ברי מגיעה לעיירה פליון, היא מקווה למצוא שם את השלווה לה היא כל כך נזקקת. ברי נתקלת בארצ'ר, גבר מרשים אך מוזנח, אילם, שקט ומתבודד. האם הקשר שנוצר בניהם יצליח לשחרר את שניהם מעולו של העבר אותו הם נושאים? 

את הספר שמעתי באודיו
דעתי עליו:

אתם מכירים את התחושה הזו, כשאתם עולים על רכבת הרים והרכבת עולה לאט לאט לפסגה. במהלך העלייה האטית, אתם מרגישים פרפרים בבטן, הנוף נעשה מרשים, החוויה הופכת לעוצמתית יותר מרגע לרגע. ואז כשאתם בפסגה, ברגע אחד המהירות מתגברת ואתם מדרדרים למטה מהר מדי, הראש מסתובב ואתם לא מבינים למה לא פשוט השאירו אתכם להתבונן בנוף?

אז זה בערך מסכם את החוויה שלי מהספר הזה.

אסביר את עצמי, כשהתחלתי לקרוא את הספר הבטן שלי התמלאה בפרפרים. הקשר העדין שנוצר בין ברי לארצ'ר שבה אותי. הכתיבה הסוחפת של הסופרת גרמה לי לרצות עוד ועוד. ברי וארצ'ר הם שני אנשים שבירים עם עבר כואב ומלא מפלות. הדרך בה הם ניגשים זה לזו, לאט לאט פורצים את החומות ומתחילים להתמלא אחד מהשנייה, הדרך הזו שבתה אותי.
האיטיות, המתיקות, העדינות והקשר החזק הזה הפך לי את הבטן בהתרגשות.

ואז התחילה הירידה ברכבת ההרים. 
אני יכולה לסמן נקודה אחת ספציפית בה הספר התחיל להתדרדר ומשם כל צעד שקרה פשוט חרב לי את ההנאה.

מה אהבתי:
הדמות של ארצ'ר, על האמינות של דמותו של ארצ'ר אדבר כמובן תחת הכותרת "מה לא אהבתי", אבל אם נניח את האמינות בצד, ארצ'ר הוא גיבור ראשי מקסים. הוא רגיש, עדין, קשוב וחתיך כמובן. הוא הצליח לרגש אותי וזה משהו שלא פשוט לעשות.

הקשר בין ארצ'ר וברי, כפי שכתבתי, ברי וארצ'ר בונים מערכת יחסים כזאת שהופכת לקורא את הבטן. הם כל כך מתוקים ביחד, כל כך מתאימים (אולי קצת מתאימים מדי לפעמים) ופשוט נבראו זה לזו.

הכתיבה של הסופרת, גם ברגעים בהם לא נהנתי מהספר, היכולת של הסופרת להעביר את הסיפור בצורה כל כך נפלאה גרמה לי להמשיך לקרוא (לשמוע). אין ספק שהיא מוכשרת מאד, והיכולת שלה לתאר עלילה יוצאת דופן.

דמויות המשנה אמנם היו שטוחות אבל תפקידן נעשה באופן מדויק

זה ספר יחיד, וזה ייתרון ענק. אני לא חושבת שהזוגיות של ברי וארצ'ר יכולה להחזיק טרילוגיה ואני אוהבת את זה שהסופרת בחרה לרכז את כל עלילתם בספר אחד.

הקריינית באודיו, אחת הקרייניות הכי טובות ששמעתי. היא שחקנית נהדרת עם דיקציה נפלאה. 

מה לא אהבתי:
החל מהרגע בו ברי וארצ'ר שכבו, מהירות העלילה עולה לקצב לא טבעי, מלא באירועים לא אמינים שגם שפכו אור על אירועים לא אמינים שקרו לפני נקודת המפנה המבאסת הזאת.

ארצ'ר הוא דמות לא אמינה. הוא גר עם דודו הפרנואיד מאז שהוא בן 7, מפני שאינו יכול לדבר, האינטראקציה היחידה (!) שלו החל מגיל 7 נעשית עם דודו. אז איך האינטליגנציה הרגשית שלו כה מפותחת? איך הוא יודע שכדי לסמן טרטוריה על בחורה עושים לה היקי בצוואר כדי שכולם יראו? איך הוא יודע לקרוא אנשים אם בקושי ראה אותם במהלך חייו? 

ברי מעצבנת ואני לא מצליחה להבין למה היא עצבנה אותי כל כך. לכאורה יש בה את כל התכונות שאני צריכה כדי לאהוב גיבורה, היא עצמאית, חכמה, יוזמת ועקשנית. אבל למה היא עצבנה אותי כל כך? אולי זה הטון הבכייני בו היא מספרת לנו את הסיפור. אולי אלו קריאות ה"oh God ,oh God ,oh God" שמגיעות בהגזמה בכל שלב בספר. אני באמת לא מצליחה להבין למה. אבל פשוט לא אהבתי אותה.

אני לא מצליחה לחשוב על דרך לתאר את רצף האירועים הלא אמין, מבלי למלא את הסקירה בספויילרים. אבל אנסה להסביר את עצמי, ארצ'ר הופך לזכר אלפא שלא מבייש את כריסטיאן גריי בפחות משלושה חודשים. רצף אירועים דרמטי במיוחד פוקד את ברי וארצ'ר, חלק מהאירועים הזויים ומאולצים, והחלק האחר, פשוט נכנס למערבולת ההגזמות הדרמה של האירועים הקודמים.

בשורה התחתונה,
מאד נהנתי, עד שלא נהנתי יותר.
מה שכן, אני בטוחה שאם הספר הזה יהפוך לסרט הוא יהיה הצלחה מסחררת.
ואני די בטוחה שאם הייתי קוראת אותו בתחילת דרכי, הוא היה בטופ שלי. אבל אני לא במקום הזה לצערי...

קולו של ארצ'ר

יום שישי, 4 באוגוסט 2017

עיני אוניקס - אשכר ארבליך-בריפמן

כשהייתי ילדה, נכנסתי לחנות הספרים וראיתי ספר עם כריכה עוצרת נשימה, צבעים מרגיעים, פיות וקסמים. לספר קראו ווינטר בלו ילדת פיות, והתאהבתי בו. אהבה אמתית וחסרת פשרות. הכתיבה ריתקה אותי, העולם הכל כך קסום שהסופרת יצרה בדיוק ובעדינות. ההתרגשות הביאה אותי (אז הייתי בכיתה ה נדמה לי), לחפש פרטים נוספים על הספר, הצטרפתי לפורום שניהלה הסופרת ורק חיכיתי לספרים הבאים שתוציא.

עברו לא מעט שנים, ופתאום אני רואה את שמה של הסופרת שכל כך אהבתי על כריכה של ספר תחת הכותרת "אחרי 28 ספרי ילדים - אשכר ארבליך-בריפמן מוציאה ספר למבוגרים". 
מיותר לציין שלא היה צריך יותר מזה כדי לשכנע אותי לקרוא אותו.


על הספר:
שנה היא 2090 והעולם שונה משהכרנו אותו. בשנת 2040 התרחש אסון ששינה את פני האנושות, הפוריות של בני האדם ושאר בעלי החיים נפגעה לחלוטין, תוחלת החיים עלתה ועל מנת להשליט סדר בבלגן של אחרי האסון הוקם המ"מ, המשטר המרכזי. כיום איש לא מגדל את הילד הביולוגי שלו, עלייך להימצא בזוגיות, לעבור מבחנים ואם תמצא מתאים - תקבל ילד שנולד מרחם מלאכותי, הוא לא הילד הביולוגי שלך, הוא נוצר מביצית שנתרמה (בכפייה) ומזרע שנתרם (בכפייה). 
אוניקס, בחורה מבולבלת ואבודה בת 26 מסרבת להשלים עם הגזירה. היא רוצה את הילד הביולוגי שלה ויוצאת למסע בעקבותיו.

" "אני מניחה שלא חשבתם על זה אף פעם," המשיכה, "אבל רוב הסיכויים, שבעים ושמונה אחוזים לפי הסטטיסטיקה, שיש לי ילד, ילד חי ונושם, שמסתובב איפשהו וקורא למישהי אחרת 'אמא' "

דעתי עליו:
מה אהבתי?
הספר כתוב נפלא, הסיפור מסופר לנו בגוף שלישי אך נצמד בעיקר לאוניקס, כך שאנו זוכים להצצה לסביבה של אוניקס, אבל לא לפרטים מיותרים. הדרך בה הסופרת מתארת את העולם החדש והעתידני נעשית בצורה עקיפה. למשל, כשרצתה לציין שתוחלת החיים עלתה, היינו עדים לשיחה בין אוניקס לסיימון, קשיש בן 108 בו היא מטפלת במסגרת עבודתה כאחות סיעודית. דרך השיחה ניתן להבין שבעולם החדש, אנשים מתים קצת יותר מאוחר. בעייני סגנון כזה של כתיבה הוא סגנון אינטלגנטי המשאיר מקום למחשבה של הקורא. מאד נהנתי ממנו.

"חינכו אותנו לחשוב אחרת, גם אם שיננו לנו שוב ושוב שלא משנה איזה ילד תקבל, תוכל מיד לקרוא לו 'הילד שלך' וזה יהיה בסדר"

הדרך בה מתואר העולם החדש, אני אוהבת פנטזיות ודיסטופיות אבל יש כלל שבעייני לא ניתן להתפשר עליו - חוקי העולם החדש חייבים להיות ברורים ומובנים לקורא. ובמשימה הזו, הסופרת צלחה ללא כל צל של ספק. היא מפרטת לקורא בהדרגה ובצורה נכונה את הכללים החדשים של העולם, מי הם המ"מ, איך נהיים הורים ואפילו איך עושים סקס בעולם בו סקס הפך לחסר תועלת לצורכי רבייה. 

" "השתמשתי בקסדה שלי עם מישהו אחר" פלטה אלה."

מאז ומעולם פחות התחברתי לספרים/סרטים/סדרות העוסקים בעתיד, זה פשוט פחות דיבר אליי. אבל משהו בדרך בה בחרה הסופרת להכניס אותי לעולם החדש שיצרה - גרם לי להשאב אליו. החשיפה ההדרגתית לעולם, העובדה שלא מסופקים הסברים ישירים לקרוא, אלא הקורא סופג את העולם החדש תוך כדי התבוננות במצבים וסיטואציות - העובדה הזאת ללא כל ספק (בשילוב עם כתיבה נפלאה) שאבה אותי לתוך עולם שמעולם לא מצאתי אליו חיבור.

"שיסתלקו כבר, עם כל האושר הזה שנוזל מהם כמו סירופ מתוק ותכף יכתים את הרצפה בשלוליות גדולות"

הביקורת החבויה בספר על "עולם עתידני נכון", בספר המילה "הורה" מקבלת משמעות אחרת. עלייך להיות בזוגיות והיופי הוא שאתה יכול להיות בזוגיות עם גבר או אישה, זה לא משנה, העיקר שתהיו הורים טובים. לא כל אחד יכול להיות הורה, המסוגלות להורות לא נקבעת על פי נטייה מינית אלא על פי מבחנים כוללנים הבודקים תכונות להורה אידאלי.
בספר מגמת ה"שמות של גברים לנשים ולהפך" זוכה לידי ביטוי. שמות הפכו לאנדרוגנים, אפילו לחתול של אוניקס קוראים אמילי (הוא זכר!). התערבות הממשל בחיי האזרח הפשוט מוצגת לטובה ולרעה ותחושת "האח הגדול" מתגברת, פקחים, בקרת הורים, הקפדה על "החל מגיל 18" ואפילו בקרה על החלומות של האזרחים. מה שהיום נחשב לגזל מן החי כמו הפריות כפויות של בעלי חיים, הופך לגזל מן האדם, כאשר כל אשה מחויבת בשאיבת ביציות אכזרית ופולשנית במטרה להרבות ולשבח את המין האנושי. כל אלה ועוד הם נושאים רלוונטים גם לשנת 2017 והם זוכים לביטוי נפלא בספר.

" "אני לא מאמין!" אמר הראשון שבהם ומחא כפיו... הגבר השני נשק לגבר הנרגש נשיקה על שפתיו "גם אני לא!" אמר, האושר זלג מהם בטיפות גדולות, מבעבע,דביק מדי. אוניקס חשה בחילה. או אולי זו קנאה, ניסתה להיות ישירה עם עצמה. "שלום" בירך האח במדים, "באתם לאמץ?" "

הפרקים הקצרים, עבר המון זמן מהפעם האחרונה בה נתקלתי בספר עם פרקים כל כך מתומצתים וקצרים. זה היה פשוט תענוג! מצאתי את עצמי קוראת יותר מהר מהרגיל, ברצף ארוך מהרגיל והכי חשוב, לא חוששת להתחיל פרק בשעה מאוחרת בלילה - כי ידעתי שאוכל לעצור. חלוקה מאד נכונה של הספר, ומאד לא מובנת מאליה. שאפו.

"מזל טוב, אתם ההורים הטריים של תינוקת מספר NOSNO90F76-12-94580!"

מה פחות אהבתי:
שני נושאים עיקריים הפריעו לי במהלך הקריאה,
הראשון הוא המוטיבציה של אוניקס ושל האנשים שהיא פוגשת בדרכה, אוניקס חדורת מטרה והיא לא הולכת להתפשר - היא רוצה לפגוש את הילד/ה הביולוגי שלה. אך המון פרטים חסויים, אנשים המחזיקים במידע החסוי הזה מסתכנים בפיטורים או במאסר כאשר נותנים אותו לאוניקס ואני שואלת למה? הרגשתי שהדרייב של המעורבים בפרשה, הרצון שלהם להתסכן למען אדם המבקש בקשה הזויה שכזו הגיע ממקור לא מספיק ברור. היה הסבר בכל פעם, אבל הוא לא היה מספק בעייני. אולי עומק נוסף לדמויות המשנה, סיפור העבר שלהן היה מבהיר מדוע הם נוקטים בצעדים כה לא מובנים מאליהם בשביל אדם שרק עכשיו פגשו. 
גם הדרייב של אוניקס מגיע ממקום שאינו ברור לי. היא מוכנה לסכן את עצמה, לעשות דברים מאד נועזים והכל בשביל מטרה שלא הצלחתי להבין עד הסוף - למה היא נאבקת עליה. גם שם היה הסבר, אבל כשאוניקס עשתה דברים מסוימים ומאד נועזים במטרה לצלוח את משימתה, תהיתי שוב - האם הסיבה הזו מספיקה בשביל לעשות את מה שעשתה?

"אין לי בן זוג ואין לי ילד כי אני לא מרגישה אדם שלם" 

הנושא השני, הוא השתלשלות האירועים, שהרגישה לי מתוזמנת מדי, נוחה מדי, פשוטה מדי. יש מספר שלבים שאוניקס צריכה לעבור במטרה להשיג את מבוקשה, אך השלבים הרגישו לי מכאניים מאד. המכשולים היו קלילים ביחס למה שניסתה להשיג וההתקדמות נעשתה בקצב מהיר ומאד מתוזמן. הייתי שמחה לראות את אוניקס נכשלת ממש ומנסה למצוא דרכים חלופיות (ואולי נכשלת גם בהן). הרגשתי שבאיזשהו מקום קצת "מרחמים" עליי, כי כקוראת רציתי שהגיבורה הראשית תצליח, אבל דווקא את המתח הזה ואת הפחד שאולי היא תכשל, הייתי רוצה להרגיש יותר. הרגשתי שכל שלב בהשגת המטרה הסתיים בסוג של "סוף טוב", טוב מדי לטעמי.

" "ואיך את מסבירה את זה?" המשיכה לנה לחטט ולפצוע ... "את זה שאת רוצה להכיר את הבן שלך אבל לא את ההורים הביולוגיים שלך?" "

נקודה נוספת היא שלקראת הסוף דברים החלו לרוץ לי מהר מדי, בצורה לא טבעית ולא מספיק הגיונית (לא רוצה לפרט כדי לא להרוס), אבל רק אגיד שלא התחברתי לסוף הספר בכלל.

"אני מרגישה שלקחו ממני משהו, משהו ששייך לי, ועד שלא אמצא אותו, לא אוכל להתקדם הלאה"

בשורה התחתונה,
נהנתי מהספר.
הוא ללא כל ספק ממולץ לאוהבי הז'אנר וגם למי שלא.
אני מקווה שאשכר תמשיך לכתוב גם למבוגרים, כי אני רוצה לקרוא עוד ממנה.
אני מאמינה (ומקווה) שהתעוזה שלה תתגבר בספרים הבאים, מבוגרים הם קהל שונה מילדים ונוער, הרבה בגלל העובדה שהם מסוגלים לשאת גם כשלונות, אסונות ושאר דברים פחות נעימים בספרים.