יום ראשון, 2 ביולי 2017

בתי היקרה - אליזבת ליטל

"סודות הם עניין שבשגרה מבחינתי, אבל אשקר אם אגיד שהם לא קוץ בתחת."

התחשק לי משהו אחר.. ספר מותח מעניין ומקורי - זה לא בדיוק הלך.

על הספר:
ג'ני ג'נקינס זוכה לקיצור מפתיע מאוד בזמן המאסר שלה. 
לאחר שנמצאה אשמה ברצח קר וחסר רחמים של אמה (שמה של ג'ני נמצא כתוב בדם לצד גופת אמה), משתחררת ג'ני מהכלא במטרה אחת ברורה - להבין מי רצח את אמא שלה.
הבעיה היא שג'ני לא בדיוק זוכרת מה קרה באותו הלילה, ובואו נגיד שמערכת היחסים שלה עם אמא שלה לא בדיוק הוכיחה שג'ני חפה מפשע..

"אבל בעצם הצטערתי שאין לי הנגאובר. כי אם אנחנו עסוקים כל כך במחשבה כמה נורא אנחנו מרגישים, אנחנו שוכחים לרגע כמה נוראים אנחנו."


דעתי עליו:
הפתיחה של הספר נהדרת, המתח נבנה ישר מההתחלה, אנו עדים לשחרורה המוקדם והלא צפוי של ג'ני, אנו עדים לניסיונות שלה להיעלם ואנו נחשפים לצדדים הפחות נעימים של שחרור מהכלא - ההמון הזועם שמוכן לעשות הכל כדי לקחת את החוק בידיים ולתת לג'ני הרוצחת המרושעת את מה שמגיע לה.
בראשו של ההמון הזועם עומד כתב אנונימי בשם טרייס, שהציב לעצמו מטרה - לתת לג'ני את גזר הדין שמגיע לה. הוא מוכן ללכת רחוק מאוד כדי להשיג את זה.. לאט לאט מגלה טרייס את עקבותיה של ג'ני (זה בהחלט משחק מילים נחמד) ושולח בעקבותיה את ההמונים שזועמים על ביטול עונשה.

הספר כתוב בגוף ראשון מעיניה של ג'ני. ג'ני בחורה שנונה ומעניינת ומצאתי במהלך הספר לא מעט ציטוטים שהעלו לי חיוך כשקראתי אותם. היא הגיעה מבית עשיר וזכתה לככב בכמה מדורי רכילות לפני שנמצאה אשמה ברצח. נקודת המבט שלה היא יהירה ומתנשאת - ואין ספק שתענוג לקרוא ספר מנקודת המבט הזו.
רוב הפרקים נגמרים בציטוט מתוך פוסטים/כתבות/תחקירים שנעשו על ג'ני, כך אנו נשארים מעודכנים במצבו של ההמון הזועם במרדף אחר הרוצחת הנעלמת - ג'ני ג'נקינס. הדבר הוסיף סיומת נפלאה לכל פרק, בעיקר לפרקים בהם לא התקדם כלום בעלילה (ולצערי היו לא מעט כאלה).

"תודה לאל על האולר השווייצרי שלי. כלים רב־תכליתיים הם כמו עלבונות, בנות — תמיד צריך אחד בהישג יד."

מה לא אהבתי:
לצערי עם כל הפוטנציאל האדיר של הספר הזה, 
הוא לא הצליח לרגש אותי, הוא לא הצליח לעניין אותי ולעיתים הוא גם שעמם אותי.

"ואז הגיתי את המילים שמחברות בין נשים בקשר הרמוני עמוק זה מאות בשנים: "הבחור הזה הוא שמוק.""

יותר מדי דמויות משנה שלא תרמו לעלילה, היה ממש קשה לעקוב מי מדבר עם מי ולמה, ואיך זה מקדם את העלילה?
יותר מדי פרקים שלא קורה בהם כלום, שאומנם בסופם הוסיפה הסופרת את הקטע הנפלא של ההמון הזועם.. אבל בפרק עצמו לא קרה דבר.
לעיתים ג'ני השנונה והחריפה הייתה שטחית למדי ומאד משעממת.

"תבינו שככה זה עובד אצל אנשים כמוני. רחמים עצמיים הם השמש שסביבה אנחנו סובבים"

עברו ימים שלמים בלי שקראתי בו, ולא חשתי בחסרונו.
רציתי לדעת איך הסיפור נגמר אבל בדיעבד כשהגעתי לסוף אני יכולה להגיד שגם הוא לא היה בדיוק שווה את זה..

"ילדים הם לא אנשים. הם אפילו בקושי חיות. הם בסך הכול פצעים מפרישי מוגלה של רגש מודלק עקב עודף בחיזוקים חיוביים."

בשורה התחתונה,
פחות התחברתי.
היה משהו מאד פרווה בספר הזה.

"יכולתי לספר לכם מה קרה עכשיו, אבל מיליון משוררים כבר המציאו מיליארד דרכים לתאר לב שבור. מה הטעם לטרוח על עוד עיבוד אחד."



יום שבת, 24 ביוני 2017

תשע דקות - בת' פלין

הספר חיכה לי בנייד כשנתיים, כששמעתי שהוא יוצא סוף סוף בעברית החלטתי לקרוא אותו. כמובן שלא היה לי זמן - אז שמעתי אותו באודיו (באנגלית).

לפני שאתחיל לכתוב את דעתי, אציין שיש סיכוי גדול שלא תסכימו אתה ואשמח מאד לשמוע גם דעות המנוגדות לשלי.

על הספר:
הספר מתחיל מהסוף, הסוף המר (או שלא?) של השבי בן 10 שנים שחוותה ג'יני למון.
בשנת 1975 נחטפה ג'יני מהספרייה העירונית בעודה בת 15 בלבד. האחראי לחטיפה הוא לא אחר מאשר גריז, ראש כנופיית אופנוענים מפוקפקת. 
הספר מסופר בדיעבד, 25 שנים לאחר החטיפה ומעיניה של ג'יני החושפת בפנינו את מה שעברה שם.


את הספר שמעתי באודיו

דעתי על הספר:
הפתיחה של הספר יוצאת מן הכלל. יכולתי להרגיש את הלב דופק, הייתה לי צמרמורת. הקריינית הקריאה את הסצנה הכל כך דרמתית בטון אדיש ומרוחק - דבר שרק הוסיף מורכבות לסיטואציה הקשה. באותו הרגע ידעתי שזה הולך להיות ספר מעולה, אבל טעיתי.

מה אהבתי:
את הפתיחה כבר אמרתי.
אהבתי את התיאורים התקופתיים, הספר לוקח אותנו אחורה לשנות ה70 וה80, הפסקול הנהדר, תיאורי הנוף והאווירה יוצאים מן הכלל. ממש הרגשתי שאני חוזרת אחורה בזמן. יותר מזה, מפני שהספר מסופר כזיכרון, המספרת כל הזמן משווה בין ההווה לעבר. למשל כביש שפעם היו סביבו חולות בלבד והיום זו עיר. אין ספק שבתחום האווירה, הסופרת שיחקה אותה בענק.

אהבתי את זה שסיפורים נסגרים באותו הרגע. הגיבורה מתארת לנו מה היא ראתה במהלך השבי, אבל מוסיפה פרטים מן ההווה כדי לסגור את הקצוות הפתוחים. לדוגמה, פגישה שהיא שומעת במקרה אך לא שומעת כיצד היא הסתיימה, כבר בתום הסצנה היא תוסיף "בדיעבד, גיליתי שהפגישה הזו הייתה...". 

דמויות המשנה שיצרה הסופרת מרתקות. אנו נחשפים בהדרגה ובקצב נכון לכל דמות ודמות. לכל אחת סיפור מקורי ומעניין, שמוצג לנו בצורה מורכבת המשלבת את העבר וההווה של אותה הדמות.
הסופרת הצליחה להפתיע אותי בכל סיפור מחדש, הצבעוניות של הדמויות המקיפות את ג'יני וגריז, השוני בניהן והעומק שלהן היו בהחלט תוספת מרעננת לסיפור הראשי.

מה לא אהבתי:
ג'יני לא בשבי, ג'יני בקייטנה. לא ברור לי למה הסופרת כל כך התעקשה "לחטוף" את ג'יני, אם היא לא מתכוונת להחזיק בה בשבי. השבי של ג'יני מזכיר קייטנה. היא פוגשת חברות, קונה בגדים, מבשלת, נוהגת, מרכלת, עושה בייביסיטר. איפה השבי בכל הסיפור הזה?
לרגע אחד לא הרגשתי את האימה שבחטיפה. מהרגע שבו היא "נחטפה" ג'יני הרגישה כמו בת בית ב"בית הכלא" שבו החזיקו בה. החלק של החטיפה היה מיותר לחלוטין בעייני. אם היא הייתה מוצגת כאילו ברחה מהבית - הסיפור היה טיפה יותר אמין לדעתי.

הרומן בינהם עלוב ולא אמין. תסמונת שטוקהולם? לא נראה לי. 
ג'יני וגריז מאוהבים. למה? לא יודעת.
האם הם אי פעם ניהלו דו שיח שנמשך יותר מכמה שורות בספר? לא יודעת.
האם קרה משהו יוצא דופן בחדר המיטות שהצית את האהבה? לא יודעת.
לא יודעת כי אנחנו פשוט לא יודעים כלום על האהבה בינהם. ברגע אחד היא שונאת אותו ורגע לאחר מכן היא מאוהבת עד מעל הראש. התאהבות חסרת בסיס שלא מבוססת על דבר, גם לא על תסמונת שטוקהולם, כי עד כמה שידוע לי - לא מפתחים תסמונת שטוקהולם למדריך בקייטנה.

גריז הוא דמות שטוחה ודי משעממת. בזמן שלכל דמויות המשנה מוקדשים פרקים שלמים לתיאור העבר שלהם, גריז נותר מנהיג הכנופייה חסר העבר, חסר ההווה, חסר העתיד (כי כולנו יודעים איך נראה העתיד שלו) וחסר אישיות. הוא גבר קנאי, אבל עושה דברים שסותרים את זה (אציין למטה בספויילרים), הוא עדין אל ג'יני אבל אכזרי וחסר רחמים לאנשים אחרים. הוא רכושן, אבל נותן לג'יני להסתובב בקרב גברים שהוא לא סומך עליהם. הוא פשוט לא מעניין. 

ג'יני לא מאד חכמה, לא מאד מעניינת ודמות שטוחה לגמרי. היא עושה מה שאומרים לה, כולל להתאהב במי שאומרים לה. היא לא נלחמת, היא לא מתגעגעת הביתה, היא נכנסת ל"שבי" ולא מזכירה בכלל את המושג לברוח. גם כשיש לה טלפון ביד, ג'יני מתקשרת לחברה שלה כדי ללכת לים. לא מתוארת שום התמודדות של ג'יני עם כלום. שום התפתחות רגשית, התמודדות רגשית או משהו בסגנון. אנחנו יודעים שהיא שונאת ואז שהיא אוהבת וזהו בערך. הדמות שלה עוברת דברים מזעזעים והיא לא מתארת את ההתמודדות שלה עם אף אחד מהם.

הספר מכיל לקויות בפן האמינותי. כאלו שלא ניתן לסלוח עליהן. 

בשורה התחתונה,
לא אהבתי את הספר, למרות שמאד רציתי לאהוב אותו.
שילוב של בעיות אמינות, גיבורים ראשיים לא אינטליגנטים במיוחד, שטחיים ומשעממים ורצף אירועים וקבלת החלטות חסר כל היגיון הובילו אותי לסיים את הספר - ולהחליט שכמובן לא אמשיך לקרוא עוד.

למה סיימתי? כי הסופרת הייתה מספיק חכמה כדי לשלב את סיפוריהן של דמויות המשנה לאורך כל הספר עד לסופו. דבר שהשאיר אותי עם הרצון לסיים את הספר.
ובכנות, הייתה לי איזו תקווה בלב - שבסוף הספר הזה כן יהיה טוב..



***********ספויילרים*************
1. האונס/אובדן הבתולין של ג'יני. גרנט מסמם אותה, אבל היא לא לגמרי מסוממת. הוא מסביר לה שהוא הולך לבתול אותה עם מחבט בילי. כמובן שמי שנתן את ההוראה שהגבר הכייי חתיך בחבורה, יתקע מחבט בילי באיבריה המוצנעים של האחת שאליה הוא קנאי - הוא גריז הקנאי. ג'יני שמבינה את המצב מחליטה להגיב. לא חברים, היא לא תגיד לו "בבקשה אל תעשה את זה", היא גם לא תגיד לו "תן לי, אעשה את זה בעצמי", ובטח שהיא לא תגיד לו "אני מתחנננתתתתתת אל תאנוס אותי", היא תגיד לו "תשכב איתי". כן חברים, זה מה שאומרים למי שבא לאנוס אתכם עם מחבט בילי.
2. היעדר השיח על בריחה. נכון, היה לה רע בבית, אבל כשנותנים לך טלפון את לא אמורה להתקשר לחברה שלך ולהזמין אותה לצאת. לפחות תגידי שיכולת להתקשר הביתה ובחרת שלא. הנושא של בריחה לא עולה פעם אחת לאורך הספר, מנגד ההזדמנויות לברוח לא מפסיקות לצוץ.
3. ההתאהבות בגריז. אחרי שלא התראו תקופה ארוכה, בטח שלא דיברו (חלילה) מגיע גריז ומגלה שג'יני הכינה אוכל, האוכל טעים לו ולכן הוא מגיב ב"הגיע הזמן" ג'יני ה"בתולה" מסכימה איתו אומרת ש"הגיע הזמן". ונחשו מה? הם עושים -אהבה-. מה הקשר אהבה? הם לא דיברו בכלל. ומי אמר שהגיע הזמן? הזמן למה? למה הוא הגיע פתאום? אל תגידו לי שזה בגלל ספגטי... מה השתנה בדיוק שפתאום היא מוכנה לשכב איתו ככה, סליחה, לעשות אהבה.
4. גריז מצווה על ג'יני (שלא חייבת לו כלום, הוא כבר במאסר) להתחתן עם גרנט. ג'יני כמובן מסכימה ונחשו מה? היא מאוהבת בו. איך? למה? נכון שהיה מתח מיני בניהם. אבל לקחו לך את אהבת חייך, הוא עומד להיות מוצא להורג - זה בדיוק הזמן להתאהב במישהו אחר כי אמרו לך.
5. האונס של ג'יני. אונס מזעזע, אלים וקשה מכל בחינה. ההתמודדות של ג'יני הסתכמה בלהחלים מהפציעות ולעשות "אהבה" עם אור דולק.
6. הקטע מערוץ ויוה בסוף הספר, הוא אבא שלו, היא שוכבת עם הילד שלו שבעצם בוגד בו ששכב עם חבר שלו שכולם סמכו עליו. וואט?

יש לי עוד כאלה.. אני מתנצלת אם הייתי קשוחה.
הדברים האלה יכולים להוציא אותי מדעתי.



יום חמישי, 1 ביוני 2017

Love Me with Lies - Tarryn Fisher

טרין פישר היא אחת הסופרות האהובות עליי, הגעתי לטרילוגיה הזו עם צפיות גבוהות וידיעה אחת ברורה - היא הולכת להפתיע אותי.


על הספרים:
מה היה קורה אם הייתם פוגשים את אהבת חייכם, את האחד ששינה את הכל, אבל פגעתם בו כל כך שהוא פשוט.. עזב.
מה הייתם עושים אם ביום בהיר אחד, הייתם פוגשים אותו ככה סתם, והוא פשוט לא היה זוכר אתכם.
כך מתחיל סיפורה של אוליביה קספין, הפוגשת במי שהיה האחד שלה, עד שהיא פגעה בו. הוא לא זוכר אותה, הוא לא זוכר דבר והיא בוחרת לנצל את ההזדמנות ולבנות להם הווה חדש.


"I am Olivia Kaspen, and if I love something I rip it from my life. Not intentionally... not unintentionally either."

משולש אהבה טרגי עמוס בשקרים וסודות מתואר לאורך שלושת הספרים.
כל ספר מנקודת מבט אחת, מעיניים של גיבור אחר. כל ספר נע בין עבר להווה וחושף פרטים חדשים ומפתיעים על התגליות שנחשפו בספרים שקדמו לו.


תוצאת תמונה עבור ‪headphones emoji‬‏
את הטרילוגיה שמעתי באודיו
"How many times can a heart be broken before it is beyond mend?"

דעתי על הטרילוגיה:

The Opportunist


הספר הראשון, מסופר מעיניה של אוליביה והוא היה וואו אחד גדול. הדרך שבה בנתה טרין את דמותה של אוליביה, הדרך בה הציגה לנו אותה, דרך עבר קשה והווה מלא ייסורים על בחירות שעשתה בעבר.
אולביה שקרנית, אולביה תככנית, אוליביה אופורטוניסטית. היא קפצה על ההזמנות להציל את העבר ולהחזיר אליה את אהוב ליבה, גם אם זה רק עד שיחזור לו הזיכרון..
הדמות שלה כל כך מיוחדת. היא עושה דברים רעים, היא קרת רוח באופן מטריד וכקוראת שזוכה לשמוע את הסיפור מהעיינים שלה, הייתי מצפה לדעת מה אוליביה מסתירה - אבל טרין פישר יותר חכמה מזה. היא גורמת לקורא להרגיש שהוא יודע הכל, וברגע המתאים, האמת מכה בקורא כמו חץ בלב. מדוייקת, כואבת ומפתיעה מאד.


"After three long years, I have what I want and it isn't real. He doesn't know who I am, and if he did, he wouldn't be sitting in my living room... He doesn't remember me. How could you forget someone you loved even if I did rip his heart to shreds?"

Dirty Red

הספר השני מסופר מעיניה של ליה, בת זוגו של קיילב בהווה. ליה מתוארת לאורך כל הספר הראשון כדמות הרעה שמנסה להפריד בין אוליביה וקיילב. זו בחירה נועזת מאד של הסופרת לכתוב ספר שלם מנקודת המבט של הדמות המרשעת שהיא גרמה לנו לשנוא בספר הקודם. זה ללא ספק היה הספר הכי חלש בסדרה. 

"My name is Leah and I will do anything to keep my husband." 



Thief

הספר השלישי, מסופר מנקודת מבטו של קיילב, זו בחירה נהדרת לשמור אותו לסוף מפני שהוא הדמות היחידה שחשבתי שנחשפו כבר כל הסודות שלה. אבל כמובן שטעיתי. למדנו להכיר את קיילב מעיינים של שתי נשים שאהבו אותו בכל ליבן, הכרנו אותו כנער, כגבר, כמאהב וכאיש משפחה, אבל מעולם לא הכרנו את קיילב. והספר האחרון בסדרה לא חוסך מאיתנו הפתעות.


"You will remember me every day for the rest of your life because I was the one and you threw me away."

מה אהבתי:

יש כל כך הרבה דברים שאהבתי בסדרה הזו,
אהבתי את הדמות של אוליביה, היא אישה מיוחדת במינה, חזקה בדרכה שלה. היא פועלת בדרכים מלוכלכות וגם כשהיא טועה, או מבינה שהיא עשתה דבר נורא, היא נשארת קרת רוח בצורה מטרידה.

אהבתי את קיילב, בהתחלה לא ראיתי את הייחודיות בדמות שלו. לא הבנתי במה הוא שונה מכל גבר מהספרים. כמה שהתבדיתי.. הוא גבר מדהים שעושה לא מעט טעויות, את כל ההחלטות הוא מקבל באופן מודע. הוא קורא אנשים, הוא מנצל את ההבנה שלו והוא לא תמים כמו שהוא נראה..


"I can't stay away from you. I've been trying for ten years."

אהבתי את הכריכות של הספר השני והשלישי, ליה שעל הכריכה היא בדיוק הליה שדמיינתי, קיילב שעל הכריכה הוא קיילב מוצלח יותר מהאחד שהיה לי בראש. הצילום שלהם הוא כזה שגורם לכם להביט להם ישר בעיינים ולדעת שהם מסתירים כל כך הרבה.

אהבתי את השקרים, הייתי בטוחה שאני יודעת מה הולך לקרות, ובשנייה הכל התהפך. הסופרת המוכשרת הזו יכולה לספר סיפור שלם מעיינים של דמות בזמן שהיא מסתירה ממך כל כך הרבה פרטים. היא חושפת אותם בהדרגה, תוך כדי מעברים עדינים ומחושבים בין העבר לעתיד. היא לא מסבירה לקורא מה התרחש, היא נותנת למעשים של הגיבורים לעשות את זה. לאורך שלושה ספרים שלמים, היא לא מתרשלת בזה לרגע.


'One thing to know about me: I dig. If I can’t find it — I dig deeper, harder. I dig until I find it. The only thing I couldn’t dig into was my own mind. I didn’t want to see it.'

אהבתי את האהבה, וזה נושא שחוזר על עצמו בכל ספריה של טרין פישר. אהבה כואבת, אהבה בלתי נשכחת, אהבה לא מושלמת אבל כזו שתשרוף אותך מבפנים. בכל ספר מספריה היא מתארת אהבה כזו. בכל ספר היא עושה את זה בצורה שונה לחלוטין. מוטיב אהבה העוצמתית הוא הכוח שמניע את הספרים שלה, וגם פה - היא לא אכזבה.


"You can only give your heart away once; after that, everything else will chase your first love."

מה פחות אהבתי:
אתחיל מעובדה שחשוב לציין, אני לא חובבת גדולה של טרילוגיות, תמיד אעדיף ספר יחיד.
אני לא חובבת גדולה של מעבר בין הווה לעתיד ויותר מהכל אני לא אוהבת מעבר בין דמויות.

למרות זאת, בחרתי לקרוא את הטרילוגיה הזו - ואני מאושרת מההחלטה.

כן היו כמה דברים שהפריעו לי,
אוליביה מתוארת משלוש נקודות מבט, ועדיין דמותה החיצונית נותרת מעורפלת ומלאת סתירות. היא מתוארת כרזה מדיי, כטראשית, כסקסית בעלת קימורים, כיפהפייה, כלא-ממש יפה. יותר מדי תיאורים לדמות שהכי סקרנה אותי, גמרו לי פשוט לא להצליח לגבש תמונה שלה.

"We are gonna be okay. That's what happens when two people are meant to be. You just work it out until you are okay."

המעברים בין עבר להווה, הם נעשו בצורה מאד מחושבת, ברגע שההווה הגיע לנקודת מותחת הסופרת העבירה אותנו לעבר, שם ההתרחשות שקרתה בהווה קיבלה נפח אחר לגמרי. אז מה לא אהבתי? לא אהבתי את קטיעת הרצף. 

הספר השני, אחת הסיבות שאני לא אוהבת טרילוגיות היא העובדה שטרילוגיה לא שורדת לכל אורכה. היא נחלשת, חווה עליות ומורדות ולעיתים גם מריחות.
הספר השני היה מאכזב מהרבה בחינות, אנו זוכים להצצה לדמותה של הגיבורה הרעה בסיפור. אבל במקום להכניס אותי לפינה הלא נוחה בה אני מפתחת אמפתיה לדמות הרעה, בחרה סופרת להשטיח את הדמות עד כמה שניתן. 
תיאורים מוגזמים וחופרים של עגילים, איפור, בגדים ושיפוטיות של אנשים על סמך החיצוניות שלהם.
הסיפור זוכה לתפנית משמעותית רק בסוף, כאילו ליה לא הייתה מספיק חשובה כדי לזכות בכבוד של כיילב ואוליביה.
אפילו הקריינית הקריאה בטון מזלזל...
זה מאד הפריע לי, ואפילו שקלתי לעזוב את הסדרה. 
הרגשתי שהסופרת מתאמצת כל כך להשטיח את ליה, זה נעשה בסוג של חוסר חן, חזרה מוגזמת על הפרטים השטחיים. כל כך חבל.

המשכתי ושמחתי מאד שהמשכתי.
אם תחוו את משבר ליה, כפי שאני חוויתי - אמליץ לכם לעשות אותו דבר ל-ה-מ-ש-י-ך.


 "I have done a number of things to keep this man. I have lied and cheated. I have been sexy and meek, fierce and vulnerable. I have been everything but myself."

בשורה התחתונה,
זו טרילוגיה נפלאה,
גם אחרי 5 ספרים של אותה הסופרת, היא לא מפסיקה להפתיע אותי.
הסיפור מקורי, האהבה עוצרת נשימה.
לכו לקרוא (או לשמוע באודיו).
ממולץ בחום!!


"Selfish, self-centered Caleb Drake loved a girl so much he could already feel himself changing to accommodate her needs. 

I fell. 

Hard. 
For the rest of this life and probably the next. 
I wanted her — every last inch of her stubborn, combative, catty heart."

ספרים נוספים של הסופרת:

לרכישת הספרים באמאזון- ניתן גם לרכוש באודיו

הספר הראשון: The Opportunist
הספר השני: Dirty Red
הספר השלישי: Thief


יום שבת, 15 באפריל 2017

King - T.M. Frazier

סיימתי את הספר בדופק מואץ, ישבתי מרותקת והאזנתי לקריינים המעולים, שקריינו ספר שהיה לי פשוט תענוג לקרוא.
את הספר קראתי בקיץ, כשהייתי בסרילנקה, הייתי נואשת לחלוק חוויות. כתבתי את הסקירה בנייד, עם לב שדופק ממש חזק והמון שגיאות הקלדה - ועכשיו אני מעלה אותה לפה.

רומן פשע.
אם אהבתם את נשבעת בדם וכלוב זהב, הספר הזה לגמרי בשבילכם. 

על הספר:
דואו (או לפחות כך היא החליטה שקוראים לה), נערה בלונדינית יפייפיה, אבודה, עצובה והכי גרוע - ללא שום זיכרון של מי היא, מי הם משפחתה, מה היא עברה בחייה, מגיעה תוך ניסיון אחרון ונואש לשרוד לביתו של עבריין שהשתחרר בדיוק מהכלא, קינג.
היא מגיעה במטרה ברורה למכור את הגוף הרזה והחלש שלה כדי לזכות בהגנה ואוכל.
התוכנית משתבשת בשנייה שעיניו של קינג פוגשות בה. 

קינג, מקעקע שבדיוק השתחרר מהכלא, עורך מסיבת שחרור בביתו.

וכיאה למסיבת שחרור בעולם בו קינג חי, מגיעות לשם לא מעט נשים בעלות מטרה זהה למטרתה של דואו.

“We met on the night I decided to sell myself for a hot meal and a place to sleep.”



דעתי עליו:
אני מתעלמת מהדופק המואץ כדי לחזור להתחלה ולהגיד לכם דווקא, מה לא אהבתי.
דואו, כמו ג'יין דואו - אלמונית. היא לא זוכרת דבר על עצמה.
היא לא זוכרת את שמה, את משפחתה, את עברה. אבל היא זוכרת הכל חוץ מזה. 


היא זוכרת כמה שנים יושבים בכלא על רצח, היא זוכרת איך מתנהל העולם, היא יודעת לספר בדיחות והיא אפילו זוכרת ג'ינגל מפרסומת. 
אובדן זיכרון סלקטיבי מדי, נח מדי, מעצבן ולא אמין.
אני יודעת שיש מקרים כאלה, הבעיה הייתה שהרגשתי שאובדן הזיכרון שלה משתלב בצורה נוחה מדי וקלה מדי בעלילה. היא שכחה בדיוק מה שהיא צריכה לשכוח, כדי שהכל יתנהל ללא תקלות.

דבר נוסף היה קפיצה מהירה ופתאומית מדי במערכת היחסים שלהם. אבל לא אפרט על מנת לא להרוס.
”You’re not my prisoner. You’re mine.” 

אבל בחרתי להשתחרר מהכעס. לתת למילים לחלחל. בחרתי כל כך נכון.

והנה מה שאהבתי:
קינג, עבריין ומקעקע משתחרר מהכלא ישירות אל ידיו של חבר הילדות שלו פרפי. 
הדברים שהם עברו יחד הופכים את הקשר שלהם לקשר עמוק ומרתק. אהבה אמיתית בין שני גברים שהפכו לאחים. הקשר בינהם הדהים אותי, נשאבתי אליו יותר משנשאבתי לכל כך הרבה ספרים לאחרונה. יש משהו כובש בשני גברים שאוהבים זה את זה יותר מהכל, לא אהבה רומנטית, אהבה כמו שאוהבים אח. אהבה אמיתית וכל כך נקייה שהסופרת לא חוסכת מאיתנו לשנייה. 
היא לוקחת אותנו לעבר שלהםלהווה שלהם, לעתיד שהם בונים להם
אהבת אמת של אחים שמעולם לא נקשרו בדם.

הקשר הכל כך יפה של קינג ופרפי, מוסיף רובד נוסף לסיפור
פרפי הוא האדם היחיד שקינג מקשיב לו, היחיד שדעתו משנה לו.

“Things don't always start out the way we want them to. It's how they end that's important."


קינג, איזו דמות. רבדים על גבי רבדים. עומק שאפשר לטבוע בו. הוא פושע, רוצח, עבריין והוא לא מתבייש בזה. ועדיין, מצאתי את עצמי מאוהבת לחלוטין. נחושה לחשוף עוד ועוד שכבות של האדם המרתק הזה שכל כך רציתי להכיר.
החזות שלו והסטיגמות שיש על אנשים כאלה משחקים בניגוד מוחלט לדמותו של קינג. הוא לא אדם עדין ורגיש, אבל הוא לא מה שציפיתי שיהיה.


“Love is what you would do for the other person, not what you do in general.”

דואו, היא לא יודעת כלום על עצמה, היא קטנה, רזה וחלשה אבל כפי שאיבחן קינג, כרגע היא בדיוק מי שהיא צריכה להיות.

היא לא יודעת אם היא בתולה או לא. 
היא לא יודעת בת כמה היא.
היא לא יודעת האם היא בזוגיות.
והיא לא יודעת אם מישהו מחפש אחריה.
למרות כל אלה, היא דמות חזקה. היא לא מוותרת, היא שורדת והיא נלחמת.


"I've found myself again in the haunted eyes of a girl who was just as lost as I was.
Or maybe, we didn't find each other at all.
Maybe, we just decided to be lost together."

הקשר שנרקם בין השניים נבנה על כעס, על זעם ותסכול


קינג זועם על דואו שבמבט אחד אל תוך עיניו, הראתה לו את כל מה שמעולם לא היה לו. 
דואו מוחזקת אצלו בניגוד לרצונה, אך מנגד - אין לה שום מקום אחר להיות בו.

עמוד אחרי עמוד, פרק אחרי פרק, הקשר שנוצר בינהם חודר אל תוך הנשמה של הקורא. 

שתי נשמות פצועות ואהבה שמבריאה את הפצעים, עוצרת את הדם מלדלוף ולהציף את נפשם.

היה שם שלב שהרגיז אותי, קפיצת מדרגה בקשר שלהם שלא הייתי בשלה אליה.

אבל פרט אליה.. מצאתי שתי דמויות שבורות ומרוסקות שבאופן יוצא דופן, השברים מתאימים בדיוק זה לזה.

ואז כשחשבתי שאני מאוהבת, שמצאתי את הנחת שלי, שאני יכולה להניח את הראש בנחת ולהקשיב לקרייני האודיו המדהימים מספרים לי על הסקס הלוהט, על שכבות הנפש שמתקלפות וחשפות עוד ועוד דברים שאני להוטה לדעת. 
הסופרת ריסקה את זה.

היא ריסקה אותי.
היא הפתיעה אותי, ראיתי בה כותבת זהירה, כל דבר במינון נכון ולא מוגזם. מותחת את הגבול קצת יותר מדי אבל לא מספיק כדי לנפץ אותו לרסיסים.

אז טעיתי בענק.


"Stop being alive, and start living.”


היא שיחקה אותה!!

לכו לקרוא אותו, לא הייתי מדרגת אותו בחמישה כוכבים רק בגלל שתי בעיות האמינות שציינתי. אבל פרט אליהן, מדובר באחד הספרים היותר עוצמתיים שקראתי.
בשני הגיבורים היותר מעניינים שפגשתי.
ובמערכת יחסים.... שאני מתקשה לתאר במילים.

לכו לקרוא.
פשוט לכו.

"If you fuck with me and what's mine, then yes, I am the judge. I am the jury.

 And sometimes when the situation calls for it, I am the motherfucking executioner." 

אני האזנתי לו באודיו.
שני קריינים מדהימים, עוצמתיים, יש להם בדיוק את הטון הנכון, את הקול הנכון ואת היכולת המופלאה להכניס אתכם עמוק לתוך סיפורים של קינג ודואו.

ממולץ מאד מאד מאד.


זהו ספר ראשון מתוך סדרה של 4 ספרים.
השניים הראשונים בסדרה הם על קינג ודואו, השניים האחרים על גיבורים אחרים.
לסדרת הספרים הוציאה הסופרת תוספת,
ספר שלם על פרפי, חברו הטוב של קינג.








יום רביעי, 12 באפריל 2017

איך לצפות בסדרה confess?

איך לצפות בסדרה?

הסדרה המבוססת על ספרה של קולין הובר,confess, עלתה לשידור.

קולין הובר הביאה לנו שני ספרים שתוגרמו לעברית:
אהבה מכוערת
ובקצב הלב





אבל מה הבעיה?

הלינק פתוח רק לתושבי ארה"ב.

אז אחרי קצת חיפושים, מצאתי תוסף של גוגל כרום, שפותר את הבעיה :)

אז הנה מדריך כיצד להתקין ולהשתמש בhola:

תכירו את hola, פיתוח ישראלי המאפשר לכם לצפות בתכנים החסומים לאזור מגוריכם :)

ועכשיו לעניין:
איך אפשר לצפות בסדרה בעזרתו?

1. פותחים את גוגל כרום, נכנסים לאתר הזה, ולחוצים על "הוסף לchrome".



2. בחלון שקופץ מאשרים את הוספת התוסף ע"י לחיצה על "הוסף את התוסף".



3. תתחדשו, התוסף אצלכם :)

4. נכנסים לאתר הסדרה (<-- לחצו על זה), לוחצים על התוסף, ובוחרים "ארצות הברית"



5. שימו לב שהטעינה עלולה לקחת זמן.. זה בסדר!



6. במידה והתוסף כושל (זה גם בסדר), לחצו על "לא, תקן את זה". חזרו על הפעולה עד שזה יצליח.



7. ברגע שהאתר נפתח, לחצו על הסדרה




8. צפייה מהנה



9. לכיבוי hola, לוחצים על הסימן של הולה, שעכשיו הפך לדגל ארה"ב. ולוחצים על כיבוי.
שימו לב שכיבוי של hola יזרוק אתכם מהאתר. לכן לא לסגור את hola עד שסיימתם לצפות :)


אפשר גם להאיץ את התוכנה:

1.  לחצו על הציור של "הולה" ואז על הסימון של החללית

2.  לחצו על כפתור ההורדה

3. תתחדשו :) , את התוסף צריך להפעיל יחד עם hola באתר בו תרצו לצפות .



אני פה לכל שאלה :)


יום שישי, 10 במרץ 2017

The Fall - החטא הקדמון - ביקורת סדרה

 The Fall- החטא הקדמון - עונות 1-3.

נתחיל בטיהור האווירה, עד הסדרה הזו, חשתי תיעוב עז כלפי השחקן הראשי, ג'יימי דורנן, הידוע בתור תפקידו ככריסטיאן גריי בסרטים של 50 גוונים של אפור. כיניתי אותו צנון, חסר כריזמה, לא מספיק אטריקטיבי, סובל ועוד שלל כינויים, אני עדיין עומדת מאחורי דבריי - אבל רק כלפי הדמות של כריסטיאן גריי.


לאחר צפייה בסדרה הזו, אני יכולה להגיד שהוא שחקן מוכשר בטירוף, כריזמתי, שובה ולא היה צריך לשחק את כריסטיאן גריי.

ובנוגע לסדרה:

על מה הסדרה?
בעיר בלפסט, בירתה של צפון אירלנד, מתרחשים מספר מקרי רצח מטרידים, כל הנרצחות הן נשים, קרייריסטיות, ברונטיות, באזור גיל ה25.
כאשר מתחיל להתברר שיש קשר בין הרציחות, נקראת לדגל בלשית מלונדון, סטלה גיבסון (ג'יליאן אנדרסון), אישה מרשימה בכל מובן אשר מתמחה בחקירות רציחות סדרתיות.
הרוצח הוא לא אחר מאשר פול ספקטור (ג'יימי דורנן), יועץ אבל במקצועו, אב לשני ילדים ואדם חביב על רוב אנשי העולם.
אנו עדים להתפתחות האירועים משני הצדדים, הן מצדה של המשטרה והן מצידו של פול.
זוהי דרמה פסיכולוגית מבית היוצר של BBC.

דעתי עליה:
יכולות המשחק בסדרה הזו יוצאות דופן, את ג'ילאן אנדרסון הכרתי בסדרה חניבעל, שם היא שיחקה את הפסיכולוגית של חניבעל, את ג'יימי דורנן... נו טוב.
שניהם מגלמים את הדמויות שלהם בצורה יוצאת דופן.
אווירה אפלה ושקטה עוטפת את הסדרה כולה. צילומים נהדרים, תלבושות מדהימות שמוסיפות רבות לדמויות, עלילות משנה מסקרנות ושתי דמויות ראשיות עמוקות ומרתקות.




זהו קרב פסיכולוגי בין השניים, פול וסטלה נאבקים זה בזו, כאשר סטלה כבולה לנהלי המשטרה ופול צריך לעשות הכל כדי לא להיתפס.
הדמויות שלהם נבנו בתבונה,
סטלה, אלגנטית, אינטלגנטית, אישה עוצמתית ומעוררת השראה. היא קרירה במידה הנכונה, ומואשמת לא פעם בשנאת גברים, מיניות בתחומי העבודה אך היא ללא כל ספק - מצויינת בעבודתה. 
היא נכנס לעומקם של המניעים, לראשו של הרוצח, ושכבה אחר שכבה, היא מתקדמת בפיענוח התעלומה.

פול, דמות מרתקת, סוטה, מורכבת. הוא אב מדהים לילדיו, בעל לאישה מאושרת ומנגד, רוצח סוטה,  אשר מחזיק תשוקות אפלות ביותר שבאות לידיי סיפוק בפעולות כאלה ואחרות המערבות גופות, חניקות וקשר אינטימי עם הנרצחת בשעותיה האחרונות.


***דקת התעלפות על המשחק של ג'יימי***
הוא לקח את הדמות הכל כך מורכבת הזו, פול ספקטור, וחיבק אותה, אימץ אותה והפך בכל איבר בגופו - לרוצח הסוטה והמסתורי. 
המבטים, השקט הפנימי, טון הדיבור, הוורסטיביות שלו בכל שלב, הקשר הסוטה שלו עם הנרצחות וגופותיהן.
הוא עשה את זה בצורה פנומלנית.



ולגבי 50 גוונים..
היה לי קשה לא לתהות, האם הילדות הקשה שעבר פול, הצורך בשליטה מלאה, לא מעט קשירות, אלימות, סדיסטיות. האם כל המאפיינים של הדמות הזו, הובילו את המלהק של הסרט של 50 גוונים לעשות את הקישור המעוות והכל כך שגוי, בין השחקן המדהים הזה, לדמותו של כריסטיאן גריי - שגולמה בצורה עלובה בעייני.


כמה דברים שלא אהבתי:
העונה השלישית הייתה, כמו בכל סדרה בריטית שנמשכת אחרי העונה השנייה, לא מספיק טובה.
שוטים ארוכים מידיי, מריחה, התפתחות הזויה של העלילה, ניסיון לסחוט עוד מהקהל השבוי.
לדעתי, פרט לכמה תגליות מעניינות, לא היה צורך בעונה נוספת. העונה השנייה הייתה מספיקה.



קטעים לא אמינים בעיקר בנושא החלמה מפציעות, ההחלמה נעשית מהר מידיי, באופן לא אמין בעליל.
סטלה תמיד מאורגנת ומתוקתקת, יוצאת מהמיטה אחרי סקס פרוע עם פן שלא זז ואיפור מושלם. או ישנה במשרד ומתעוררת מאופרת באופן מושלם עם פן מושלם.
שינוי של דמויות, מקיצון אל קיצון בצורה לא טבעית ולא מוסברת מספיק.
חורים בעלילה, גם בסוף העונה השלישית, חורים לא נסגרים אלא רק נוספים. אנחנו מקבלים הרבה תשובות, אבל נקודות מרכזיות נשארות חצי מוסברות, ולדעתי, גם לא יוסברו.




בשורה התחתונה,
אני מתה על מותחנים פסיכולוגים, 
ואני חושבת שיש פה סדרה נהדרת, ממכרת, עשויה היטב, משוחקת למופת.

ממליצה בחום.
צפייה מהנה :)