יום שני, 13 באפריל 2015

אנשים רגילים - כריסטופר בראונינג

אם הייתי סופרת את מספר הספרים שהבטיחו לי שישנו את חיי ולא קרה בסוף כלום הייתי מגיעה כנראה לאינסוף.
אף אחד לא הכין אותי למה שהספר הזה יעשה לי, למה שהוא ישנה אצלי, לאיך שאראה דברים אחריו.

הורגלתי לחשוב שהנאצים היו אנשים שהושפעו מתעמולה, גדלו להיות מפלצות וכל תשומת הלב הופנתה ליהודים והישרדותם בשואה. 
ואז בפעולה אחת בצופים, כשהייתי בכיתה ט, הכל פתאום השתנה.
הספר הזה ליווה אותי לאחר מכן גם לאורך כל המסע לפולין (שאליו יצאתי מטעם תנועת הצופים), כל לילה שיחה אחרי שיחה וזה עדיין לא נתפס.

אנשים רגילים, מתעד את סיפורם של גדוד 101, גדוד של מילואמניקים תושבי המבורג. מדובר באנשים בני המעמד הבינוני, הורים לילדים, בעלי קרירה ומשפחה שפשוט גיוסו למילואים וקיבלו משימה, לכנס את 1,800 היהודים שגרים בכפר ולרצוח אותם.

הספר מתאר את השתשלות המשפט של לאחר המלחמה, משלב את העדויות מהמשפט, את הניתוחים למעשים ותאוריות פסיכולוגיות המנסות להסביר את פעולותיהם.

 "היה להם קל יותר לירות... אלה שלא ירו הסתכנו בבידוד, דחייה ונידוי - מצב מאוד לא נוח במסגרת יחידה מגובשת כל כך, המוצבת מחוץ לגרמניה בתוך אוכלוסייה עוינת".

מדובר באנשים רגילים שלא אולצו לרצוח מעולם . ניתנה להם האפשרות הוודאית לעזוב ללא כל עונש ורובם בחרו להישאר (ישנם מעטים שבחרו לעזוב ולא נענשו או נודו לאחר מכן)הם בילו את הלילה שלאחר מעשה הרצח הראשון בהקאות וסיוטים. שנתיים לאחר מכן, הם כבר היו רוצחים מיומנים.

"בסעודה דיברנו על איך ניפצנו מוחות של יהודים".

הספר הזה הוא לטעמי אחד הספרים החשובים שיצאו, הוא מעלה את השאלה החשובה 'איך נהפכו אנשים רגילים לרוצחי המונים?'.

נקודה נוספת, היא שכריסטופר ברונינג בחר לקרוא לספר "אנשים רגילים" ולא "גרמנים רגילים" היא שבספר הוא מציין מקרים רבים בהם אפקט העדר ותמיכתו של שלטון מביאים לרצח המונים.

" העובדה שהשואה היתה תופעה ייחודית באחדים מהיבטיה, אין פירושה שהיא היתה ייחודית בכל היבטיה. אנשים רגילים מילאו תפקיד חשוב ברוב מקרי הג'נוסייד שהתרחשו בהיסטוריה"

לאחר קריאה חוזרת בספר, בתקופות שונות בחיי אני סוף סוף מצליחה להודות בפני עצמי, שאני לא בטוחה שהייתי חזקה מספיק לא להכנע לאפקט העדר. 

לדעתי הספר הזה הוא המראה השחורה של הטבע האנושי. הוא הכרחי כל כך על מנת שנדע לפקוח את העיניים, לבקר את מעשינו ואת מעשיהם של אחרים לא רק על מנת למנוע מההסטוריה לחזור על עצמה, אלא על מנת לכבד זה את זה.

אני הבטחתי לעצמי שאזכיר את הספר בכל יום שואה. בין אם זה בפעולה בצופים, בצבא או כאן בבלוג. והנה אני עושה את זה גם השנה.