יום שישי, 11 במרץ 2016

כלוב זהב - ליהי שן

דעתי לגבי הספר הזה מורכבת ממגוון גורמים, לכן אחרוג ממנהגי ואחלק את הסקירה לשלושה חלקים: 
הדברים שאהבתי, 
הדברים שלא 
והדברים שחירפנו אותי.

אבל תחילה אספר לכם,
על מה הספר?
עדן באום, מלצרית בת 23 מגלה שאחיה התאום, רם, הסתבך בחובות קשים מאד עם השוק האפור (או יותר נכון, השחור). הדרך היחידה להציל את אחיה, היא להתחתן עם ראש עברייני הצמרת בארץ (ובנתניה בפרט), ארי סגל.

"זה לא יקרה יותר" אמר אבא לעצמו יותר מאשר לרם
"זה לא" רם הסכים
ואז זה קרה שוב, ובגדול.


דעתי עליו:
אתחיל ממה שממש אהבתי: הכתיבה של ליהי אדירה, היא צינית, היא חריפה והיא יודעת לספר סיפור.
מצאתי את עצמי מרותקת לספר, סקרנית, צוחקת, מפחדת ובעיקר נהנת.
אני אוהבת ציניות והספר היה מלא בה. 

פיתחתי יחסי אהבה-שנאה כלפי עדן וארי, דבר שהצליח לשמור אותי ערנית עד הדף האחרון של הספר.
הספר לא נפל לקלישאות, שמר על ייחודיות וגרם לי לקרוא כל עמוד עם חיוך (דבר שלפחות אצלי, מאד נדיר).

"עדיין התקשתי לעכל את העובדה שרם לא רק חפר לעצמו קבר, אלא גם סידר לי ולהוריי חלקות סמוכות"

הדברים שפחות אהבתי: את עדן (בחלק מהמקרים), עדן שהיא גם המספרת של הסיפור, מצטיירת כאישה חזקה וחריפה. אבל כאשר זה מגיע לארי סגל, שעשה דברים בלתי נסבלים, לא נסלחים ומרתיחים מעצבים, עדן משנה מצב צבירה והופכת לסמרטוט רצפה. 
זה נורא אכזב אותי, מעבר לחיבה שלי לנשים חזקות, לעדן יש את כל הסיבות להפוך לדמות הביצ'ית שמראה למאפיונר מנתניה איך נוהגים באישה. אנו קוראים את מחשבותיה, את העצבים שלה, ולאחר מכן מוצאים אותה מתחתיו מתחננת שיגיד לה שהוא אוהב אותה.

"ארי היה קודם כל עבריין, אחר כך גבר ורק בסוף-בעלי"

גם את ארי לא אהבתי, אבל זה כי הוא פשוט לא הטעם שלי, לזכותה סופרת יאמר שארי נשאר ארי לאורך כל עמוד מהספר ולא עבר תהליך שהפך אותו לגבר רומנטי שיגרום לכל אישה להרטיב רק מלשמוע את שמו.
ארי נשאר ארי, אבל עדן לא נשארה עדן. עדן עברה תהליך (נו מה? כל מי שתתחתן עם גבר כמו ארי לא תשאר אדישה לנושא), אך מצאתי את התהליך של עדן מהיר מיידי ולא אמין.
אל תבינו לא נכון, עדן החדשה הרבה יותר מגניבה ומעניינת מעדן הישנה, אבל היא הגיעה משום מקום ובגלל זה היה לי קשה לקבל אותה.

"ידעתי שגם מתחת לאדמה ארי ימצא אותי"

אמינות הארועים בספר, אתחיל מזה שאני לא בקיאה במעללי העולם התחתון, אבל לפעמים האירועים נראו לי מופרזים בהתחשב בארצנו הקטנטונת. קרבות של יריות בכבישים הראשיים למשל. דווקא לחוסר היכולת של המשטרה להתמודד עם המצב כן האמנתי. אבל לפעמים סדר הגודל של האירועים היה נראה לי לא פרופרוציונלי. אולי אני טועה, אולי אני לא מספיק מודעת, אבל בכל אופן - זה מה שהרגשתי לאורך הקריאה.

החמאתי רבות על הציניות בספר, אני חושבת שחוש הומור כמו של ליהי הוא אחד הדברים שהיו חסרים לי בספרים מהז'אנר. היא עשתה את זה ובענק, אבל לפעמים ההומור היה מוגזם מידיי ואפילו לא מובן.
למשל, "מדגמן איכויות משחק של כפכפי מדוזה", או "הראה שיתוף פעולה של האות ג במקלדת". יש לציין שהדבר לא בלט לאורך הספר, ההומור הטוב והמובן בהחלט שלט בו, אך לטעמי, היו הערות שלא תרמו ואף גרעו מהספר.

הדברים שחירפנו אותי: חסרה לי העריכה הספרותית. אני לא יודעת אם הספר עבר עריכה או לא, זה לא באמת משנה, אני הרגשתי שהעריכה הספרותית לוקה בחסר.
למשל, בתחילת הספר עדן אומרת שהיא לא מבינה באקדחים, אבל כ20% לאחר מכן ארי מוציא אקדח שעדן מזהה כגלוק 17.
לאחר מכן ארי מכניס כדורים לגלוק 17, אקדח שאליו בכלל מכניסים מחסנית.
ואז, הידיים של ארי מריחות מ"אבקת אקדח".

הוא מצביע עליה עם האקדח, אבל לא עם הפייה. לדעתי קוראים לזה קנה.

עדן שואלת משהו את ארי הערס והוא עונה לה "מאין לי לדעת", יש לציין שלאורך רוב הספר מצאתי את הז'רגון של הדמויות אמין במיוחד, אך מקרים כמו המקרה הזה, הם מקרים קלאסיים בהם צריך לטפל עורך.

דוגמה נוספת היא בבית הקפה, כאשר ארי משלם על שתי כוסות קפה שעלו יחד 25 שח, בשני שטרות של 200, ואז כתוב שהשאיר 370 שח (משמע נעלמו שם 5 שקלים).

תחביר סביל/פאסיבי, שלפעמים הרגיש לי כאילו תורגם ישירות מאנגלית, למשל "ואליה הייתי מצופה להצמד".

ישנה גם פנייה ישירה לקוראים "אתם בטח שואלים את עצמכם למה אני עדיין כאן?...", בעייני, הייתה מיותרת ולא קשורה לעלילה או לצורת הכתיבה.

לסיכום,
נהנתי מאד מהכתיבה של הספר, נהנתי מהקריאה, אני בהחלט אקרא ספרים נוספים של ליהי ובפרט את ספר ההמשך של כלוב הזהב.
לדעתי הכתיבה שלה מכניסה רוח רעננה לז'אנר, היא מקורית והיא בהחלט יודעת איך לספר סיפור.
אני מקווה שהספר הבא יטופל בצורה טובה יותר, כי אחרי זה, השמיים הם הגבול.