סיפורה של שפחה - מרגרט אטווד

סיימתי את הספר לפני כמעט שלושה שבועות, אהבתי אותו ונהנתי ממנו. אבל המכה הגיעה שבועיים אחרי שסיימתי, מילה קטנה שנאמרה בשיחה עם חברה גרמה לספר להכות בי בכל עצמתו. מאותו הרגע, אני לא מצליחה להוציא אותו מהראש.

"שוב נכשלתי, לא עמדתי בציפיותיהם של אחרים, שנהיו הציפיות שלי עצמי." 

"כמה קל להמציא אנושיוּת, לכל אחד. איזה פיתוי זמין."

על הספר:
שלפרד הייתה בחורה נורמלית, בזוגיות מאושרת, אפילו הייתה לה ילדה קטנה וקריירה. עד היום בו הפכה אמריקה לרפובליקת גלעד החשוכה. לשלפרד הממשל לא הותיר הרבה ברירה, היא הוכיחה את פוריותה (שהייתה מצרך נדיר בימים ההם) בכך שילדה את ביתה, לכן הפכה שלפרד לשפחה. היא שייכת למפקד ותכליתה היחידה היא ללדת למפקד ורעייתו ילד. אל תטעו, היא לא שפחת שמטרתה לענג את המפקד, היא רחם עם רגליים שנועד ללדת וללדת וללדת.

"אנחנו רחם מהלך על שתיים, זה הכול: כלֵי קיבול מקודשים, גביעי קודש ניידים."

דעתי על הספר:
מכירים את משל הצפרדע? אם תשים צפרדע במחבת רותחת, היא תקפוץ משם מיד, אבל אם תחמם את המחבת לאט לאט לאט הצפרדע תישאר, היא לא תבחין בסכנה, היא תתרגל לעליה האטית בטמפרטורה ולא תנסה להימלט, ובסופו של דבר תתבשל ותמות.

הספר הזה הוא סוג של משל צפרדע, הוא ביקורת כואבת ונוקבת עלינו כחברה. הוא דיסטופיה ראלית להפליא, תסריט אחר למציאות מפחידה שיכול להתרחש בכל רגע.

"עכבר במבוך חופשי ללכת לכל מקום כל עוד הוא בתוך המבוך." 

מה אהבתי:

הכתיבה של הסופרת יוצאת דופן, יש לה תיאורים כל כך קטנים המתארים מציאות גדולה. היא יכולה לתאר את אופייה של גיבורה ע"י תיאור הדרך בה היא מכבה את הסיגריה שלה. בהתחלה קשה להתרגל לכתיבה, קשה לראות עולם גדול דרך פרטים קטנים. אבל כשזה קרה..הנשימה נעתקת. העצמה שבכתיבה שלה עוצרת נשימה.

"אנחנו כלי קיבול, רק מה שבתוך גופנו יש לו חשיבות. החלק החיצוני יכול להתקשות ולהתקמט, מבחינתם, כמו קליפת אגוז." 

הביקורת החבויה בכל פינה, שלטון שמטיל הגבלות על נשים, למשל הגבלה על הפלות. נשמע מוכר באופן מטריד נכון? לא סתם הפך ספר שנכתב ב1985 לסדרה דווקא עכשיו. הספר משמש כקריאת אזהרה לשלטון חשוך אשר חודר אט אט לתוך חברתנו. בדיוק כמו הצפרדע, הגבלה אחר הגבלה עד שנהיה כבר מאוחר מדי.

"הוא אמר מילה אסורה. עקרים. רשמית, כבר אין גברים עקרים. יש רק נשים פוריות ונשים עקרות, זה החוק." 

שלפרד, הגיבורה הראשית, אישה שבגלל נסיבות כה מצערות נגררה לתפקיד הנורא של שפחה. היא כנה, לפעמים היא מאבדת את עצמה בשלטון, שוכחת מה היה פעם. לפעמים היא נזכרת ומכאיבה לקורא עם הכאב שלה, עם הגעגוע. והיא נלחמת בדרך היחידה שהיא רואה, היא שורדת. 

"כן, גברתי, אמרתי שוב, כי שכחתי. היו פעם בובות, לילדות קטנות, שהיו מדברות כשמשכו בחוט בגבן, וחשבתי שאני נשמעת כמותן, צליל חדגוני, קול של בובה" 

ובהקשר של ההישרדות, הספר הזה לא הפסיק להזכיר לי את השואה. מעבר לחלקי הדמיון הברורים בהם כת בעלת אמונות קיצוניות משתלטת על לאום שלם, מעבר לאובדן הדמוקרטיה ולמיעוט שנפגע (במקרה הזה נשים פוריות במעמד מסוים הן המיעוט שנפגע), התפקידים שנקבעו מראש לכל אכלוסיה, או במקרה שלנו "היעוד הטבעי" של נשים (ללדת וללדת וללדת), עולה הנושא - למה לא השיבו מלחמה?
או בהקבלה לשואה, למה היהודים הלכו כצאן לטבח? למה הם לא השיבו מלחמה?
דמותה של שלפרד עונה על כול השאלות האלו... היא מורידה את הראש בתקווה שהסערה תעבור מעליה. היא נאחזת באמונה שאם היא תהיה בסדר, יהיה בסדר. היא מאבדת את עצמה בניסיון הקשה לשרוד.

" אני רוצה להמשיך לחיות, בכל צורה. אני מוותרת על גופי מרצון, לשימושם של אחרים."

גיבורי המשנה, זה מדהים איך הצליחה אטווד לבנות אוסף מגוון כל כך, של דמויות שונות כל כך וכולן עמוקות, מעניינות ותורמות לעלילה. היא מראה לנו שפחה מרדנית, היא מראה לנו רעייה שמתקשה להשלים עם המציאות, היא מראה לנו מאמינים עיוורים במשטר ומראה גם את ההפך המוחלט - המורדים. כל דמות בספר בעלת משמעות אדירה וחושפת אותנו לפן אחר של המשטר הגלעדי וההתמודדות אתו.

"יכול להיות שהוא רוצה ממני משהו, איזה רגש, איזו הכרה שגם הוא בן אדם, שהוא לא רק תרמיל זרעים ותו לא."

הסוד חבוי בפרטים הקטנים, לפעמים הפרטים כל כך קטנים שרק בדיעבד הבנתי את התרומה שלהם לעלילה. למשל סצנה בה מוצגת זנות כחופש. ובמובנים רבים, במשטר הגלעדי - זנות היא אכן חופש. 

למשטר לא סתם קוראים גלעד, השם גלעד קשור לדמות התנ"כית של יפתח הגלעדי "וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה, וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת-יִפְתָּח".

בגדי השפחה לא סתם אדומים, להכול יש משמעות. אטווד זורעת את הזרעים בראשו של הקורא, והם מתעוררים ללא כל התרעה מוקדמת, בזמנים שלא תוכננו מראש. משפט אחד יכול לזרוק אותי למעמקי הספר שוב.

"הוא כרך את זרועותיו סביבי. היינו אומללים שנינו. איך יכולנו לדעת שהיינו מאושרים, אפילו אז? הרי היה לנו לפחות זה: זרועות, כרוכות סביב."

התרגום משובח, נהנתי מכל מילה, מכל הערה של המתרגמת. ללא כל ספק תרגום יוצא דופן.

"מה שהתפללנו לו היה ריקנות, כדי שנהיה ראויות להתמלא: בחסד, באהבה, בהתנזרות, בזרע ובתינוקות."

הסוף גאוני. לא ארחיב כמובן. אבל הוא היה כמו תבלין שונה, טעם שמעולם לא הרגשתי, מקורי, מעניין ומיוחד.

מה לא אהבתי:
הקריאה בספר לא פשוטה. הסיפור מתואר בגוף ראשון ומשלב זיכרונות מכל מיני שלבים בעברה של הגיבורה. לדעתי עד אמצע הספר מצאתי את עצמי מגששת אחרי הסברים, נואשת לתמונה כללית יותר. עד אמצע הספר, אנו חוקרים את העולם החדש והעלילה כמעט ולא זזה. עיניה של השפחה מכוסות משני הצדדים כפי שמכסים את עיניו של סוס על מנת שלא יסתכל לצדדים, וכך אנו רואים את העולם החדש, במקטעים קטנים.

"זה היה כמו להיות במעלית שהכבל שלה השתחרר. ליפול, ליפול, ולא לדעת מתי תבוא החבטה." 

תתי סיפורים פתוחים, הסיפור כתוב בגוף ראשון, ולכן ישנם סיפורים כמו למשל היעלמות של מישהו, שישארו לנצח באפלה. הרי הגיבורה לעולם לא תדע מה עלה בגורלו, הסיפור מסופר מעיניה, לכן גם אנחנו לעולם לא נדע. מצד אחד, יש בזה אלמנט מעניין שמשדר לנו את האימה של המשטר הנורא, אך מהצד השני, רציתי לדעת והמידע חסר לי.

עוד מעיניה של הגיבורה, מכיוון שאנו רואים רק את מה שהיא מכירה, נעלמת מעינינו אכלוסיה חשובה וגדולה, מעמד הביניים. לא הצלחתי לשים את מעמד הביניים בשום מקום בעולם החדש שנוצר. מצד אחד, זה לא חשוב לסיפורה של שלפרד. מהצד השני, כשאני קוראת דיסטופיה אני אוהבת לחשוב - איפה אני הייתי אם זה היה קורה. ונכון לעכשיו, לא הצלחתי למקם את עצמי על המפה ברפובליקת גלעד.

"את לא יכולה לשלוט ברגשות שלך, אמרה פעם מוירה, אבל בהתנהגות שלך את יכולה לשלוט."

בשורה התחתונה,
אין לי מילים שיסכמו את החוויה שחוויתי, בעיקר בגלל שאני עדיין חווה את החוויה הזו.
ספר שמשאיר חותם ולא עוזב,
ביקורת נוקבת ומצמררת, קריאה לא פשוטה בכלל.

הולכת לראות את הסדרה,
אחזור עם עדכונים.

אסיים בציטוט נפלא מהספר: "את הגיהינום אנחנו יוצרים בעצמנו."

לרכישת סיפורה של שפחה ב"עברית"